הנה אני כאן, יושבת לידך, בלילה הזה שיכל לא להיות שלנו.
הנה אני כאן צוחקת איתך, על מה שיכול להצחיק רק אותנו.
הנה אני כאן נושמת איתך את הריח של החורף - אתה זוכר שעברה כבר
שנה.
הנה אני, שוב פוחדת להאמין שכל זה חלום או הזיה של המוח המעוות
שלי, שתמיד גורם לחיים להראות כמו בסרט...
ופחדתי אז, בבית קפה הקטן ההוא בתל אביב, פחדתי להקשיב, לשמוע
את כל המילים האלה, שיכולות להפוך אותי לאחרת, לא משקרת לחיים
שלי... אוהבת אותך...

הנה אנחנו כאן, אחרי שבועיים, אחרי שלושה חודשים, אחרי שנה.
הנה אנחנו כאן, יושבים, צוחקים ונושמים את הלילה הזה,
והוא רק שלנו!
והשקט הזה, השקט הזה הוא אנחנו,
השקט הזה הוא שלנו.
ואתה בטח זוכר שאמרתי, שאם תהיה לי הזכות לבקש משהו לחיים שלי
זה יהיה שקט מופתי...
אז אני לא מנסה להוכיח לך שאני מסוגלת לכתוב על אהבה
ואולי בכלל לא פירשתי נכון את הסרט
אבל הנה אני, שואלת אותך, אני מעזה...
אתה רוצה להיות השקט שלי?