|
אנשים מתחזים
פרצופים שקרנים.
ילדים אכולי קנאה
והורים שקועים במראה.
כולם עסוקים בעצמם, אגואיסטים ואנוכיים לעולם.
ואני בין החיים למוות,
לפני הדלת לבית החמים,
בין האדמה לשמיים הכחולים
ואני לבד... נודדת בתוך עצמי.
כבר לא כואב לי, אני מרגישה אשמה.
מרגישה כאחת שלא שווה אגורה,
מורכבת משקרים שסובבו אותי כל החיים.
אני פגועה כמו שאף פעם לא הייתי.
אני רוצה למות... אבל שירגישו בקיומי
הלוואי ויכולתי לשנות את הכל
הלוואי ויכולתי להתעלם מהעובדה
שאני תקועה בהווה ויודעת... שאין שקר גדול מזה |
|
|
חלק מהאנשים פה
חושבים שאני
מתלוצץ, הם
אומרים לי שזה
לא יפה לחתום
בשם כזה ושזה לא
לעניין, ולא
למדתי כלום
מהרצח, וזה על
גבול ההסתה, כל
מה שיש לי להגיד
בנושא הזה זה:
סרק סרק סרק
יגאל עמיר, מנסה
ברצינות אבל
מבין שזה לא
ילך, אז הוא רק
רוצה למסור ד"ש
למרגלית וקורא
לה לבוא לבקר
ולהביא תמונה
חדשה כי הקודמת
כבר ממש מוכתמת,
בדם, חרדל,
קוטג' וזרע
לשווא. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.