אני מדמיין שאת כועסת עליי
רק בשביל שאהיה טוב יותר.
נוח לי לחשוב ככה.
אך מה הוא אותו טוב, בעצם?
אולי זה טוב רק בשבילך.


לעיתים את באה וכועסת עליי
לאחר שעשה זאת המצפון.
אבל את חודרת עמוק
יותר,
את צורבת בי חזק יותר.


                                     ------


המתלונן הוא מכבה הנשמות.

ההתלוננות היא היחידה המסוגלת לעוות את המרקם הטבעי הזה של
העולם.
היצר המניפולטיבי הזה, כה חזק. הטבע לא עומד בו. גם לא הטבע
האנושי.


                                    ------


הכעס הוא מן ההבעות האנוכיות ביותר;
זה שבין קרובים.
(ומה הטעם להצדיק את עצמך)
ואם זאת, אני מאמין,
כי צריך לשתף את האחרים
במה שקורה אצלך,
במה שאתה רוצה.
ואם זאת איני מסוגל לכעוס.
תמיד סברתי שאינני צריך להיות אנוכי.

לפעמים אני שואל אותך
ולא בשביל לדעת.
רק בשביל לשמוע את התשובה.
ותדעי,
גם במקרים אחרים אזכור מה את אומרת.
אני אצטרך לדעת עם מה להתגונן:

בקרבות אציליים משתמשים בנשקים שווים,
לכן אני משיב באותה האש
נגד האש שלך.
כי אינני יכול לכעוס.
מול האמת שיש לי בפנים,
האמת שלך תמיד נראית
יותר צודקת.

לעיתים איני יודע איך להילחם.
אם אני כן כועס,
אני כמו ניצחתי, ואת נשברת.

ולמה אינך יכולה לקחת,
כמו נולדת ללא כל שריון.
המילים שלי יכולות אותך להרוג
(אל תפחדי, אינני הולך)
אך איני רוצה כי תמותי.

מחוסר אני מנשק.
יש לי רק את האש שלך;
אם היא צודקת בידייך,
היא בטח צודקת גם בידי.