בדרך חזרה, מהדלת הפתוחה
אל מול ערבות האבדון המושלגות
נאלמתי
דמותך קרועה בין רוחות הסתיו

עיניי התכווצו לכדי סדק
דמעות של חלב, שעווה ודם
נפלתי
כשקפאו נטיפי הקרח על לחיי

כרעתי אל מפתן הדלת ומשם הושלכתי
אל האדמה הקשה שמחוץ לביתי
הרגשתי
את חומה ורכותה של שלוות העלים

שנשרו עם הרוח עת חלף לו הטוב
ועבר כך סתם מן העולם
נקרעתי
כי לא ידעתי אז איך להבין

איך ניצוץ של פריחה הבוקע מלמטה
יכול להרים הרים
ואותי
אף הרים מן הכפור של שגרת העלים

ובימים בהן מנשבת הרוח, מן העבר אל עבר עצמי
יושב וחושב, בזרועותיו של מי את?
ואז
פורש כנפיים אל הרוח - וביניכם נכנס...