אולי הצורך שלי לכתוב עכשיו בא כי אני לא מצליחה להבין כלום.
אולי לפעמים אני צריכה לעצור את עצמי, את העומס הזה של החיים,
את כל מה שבא והולך ומשאיר סימנים ומכאיב ועוטף וטוב ורע.

אני יכולה לנסות ולהגיד שתחלפות האנשים בעיר הזו קצת קשה לי,
ילדה טובה תל אביב שהאנשים שסביבה היו שם מאז שלמדתי לדבר בערך
ועכשיו כל האנשים שאני מכירה באים והולכים ונראה כאילו אני
עומדת וכולם סביבי בהילוך מהיר. ויש בזה גם טוב, כי האנשים
שאני פחות מחבבת עוברים מהר אבל אלו שאני נקשרת ממשיכים
ומשאירים אותי קצת יותר מהורהרת.

אפשר גם לתרץ ולהגיד שאין לי אהבה, אין לי את מי לאהוב ומי
שיאהב אותי. למה? הלוואי שהייתה לי תשובה... ויש אחד, שאולי
אוהב אותי, ואולי, רק אולי, אני גם אותו. אבל פתאום נמתח חוט
שאני לא מסוגלת לעבור, לא מסוגלת לשאול, אני יודעת שאני
מפסידה, אבל לא יכולה.

ויש את מיכלי, מיכלי שלי, שאהבתי כל כך. שנסעה "רק לקצת" למצוא
לעצמה אהבה, רחוק. לפעמים חברות מספיקה, ומיכלי עדיין חברה אבל
כמו כולם בעיר המטורפת והמדהימה הזו גם לה היה קצת קשה
להישאר.

אולי, בסופו של דבר, אני צריכה להזכיר לעצמי שאני חיה את מי
שחלמתי להיות כשהייתי בת 16. ואולי פה ושם חסרים קצת פרטים,
חללים קטנים של אושר שעוד יש לי זמן ויהיה גם מקום למצוא, ועוד
כמה שאני אייצר בדרך. לילה טוב, הגיע זמן לישון.