[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
להתעורר איתה

השעון המעורר מצלצל כל בוקר בשש, אבל חיים כמעט תמיד מתעורר
עשר דקות קודם לכן. לא מדובר פה ביכולת פנומנלית לחזות את
העתיד, אלא יותר במנגנון שהגוף מסגל לעצמו כדי להתגונן מפני
יקיצה טראומטית. לחיים יש שעון מעורר מהסוג הישן. בלי שום
מוסיקה או צליל פיקנטי או משהו שמתיימר לעשות את היציאה מהמיטה
יותר קלה; רק טררר פשוט, אולד-פאשן, קלאסי ומחריד. אחרי שלוש,
מקסימום ארבע יקיצות עם הצליל האפוקליפטי הזה, המוח מסגל לעצמו
את היכולת האוטומטית להתעורר בזמן כדי להקדים את הזוועה
הווקאלית הזאת. חיים תמיד מתעורר חמש או עשר דקות לפני השעה
שאליה כיוון את השעון, רק לא לעבור שוב את הטראומה הזאת של
הטררר.
אבל זאת בדיוק האניגמה של השעון המעורר: זה לא עובד בלי השעון.
המוח תלוי בטררר. אם אי פעם תנסה להסתמך על היקיצה הטבעית
הנרכשת הזו בלי לכוון את הטררר ליתר ביטחון - שום דבר.

עשר דקות גנובות. עכשיו, מן הסתם, חיים שוכב על הגב ובוהה
בתקרה, תוהה איפה הוא נמצא כרגע - בעולם החיים, או שמא בעולם
החלומות, ואולי הוא מתנדנד בין לבין, משום שלחזור לישון אין
שום טעם - הרי עוד שנייה יבוא הטררר; אבל לקום עכשיו הוא מעשה
שיש בו תעוזה חוצפנית כמעט, משום שהטררר לא בא עדיין - ולכן כל
הקטע הזה של עולם המציאות עדיין אינו רשמי.
זהו, הנה זה בא: טררר. עכשיו באה מכת קראטה מהירה מלמעלה למטה.
הטררר נקטע באיבו. לפעמים הבטריה עפה ממנו החוצה, בגלל המכה,
ומתגלגלת קצת על הרצפה, ואז חיים גונח משהו וזוחל על הרצפה
בעקבותיה כדי להשיב אותה למקום.
מכאן והלאה, החיים הופכים להיות הרבה יותר קשיחים וקרירים.

איך אני יודע את כל הפרטים האלה? פשוט מאוד. חיים הוא שכן שלי.
הוא בדירה 3, אני ב-3א', והאקוסטיקה בבניין שלנו עושה לפעמים
דברים מוזרים. הטררר מגיע איכשהו מחדר השינה שלו עד אליי, אולי
דרך התעלות של המזגן או משהו, אני לא ממש מבין וגם לא במיוחד
אכפת לי. זאת התחנה הראשונה שאני צריך לעבור כדי לשרוד את
הבוקר, וחוץ מזה אני ממילא לא ישן כל כך בימים אלה.
בחור נחמד, חיים. רק שהוא קצת במצב של זומבי מאז שהחברה שלו
עזבה. אני נזכר בזה כל בוקר כשאני עובר בחדר המדרגות מול הדלת
שלו, וקולט את הריח של הקפה השחור שהוא עושה. היא הלכה לפני
כמה חודשים, פחות או יותר באותו זמן שהשעון המעורר הזוועתי הזה
הופיע אצלו לראשונה. אולי זאת הייתה מתנת-עזיבה ממנה.

כשיצאתי לחדר המדרגות פגשתי את חיים, שיצא גם הוא באותו רגע,
והריח של הקפה השחור המפלצתי הזה שלו הגיח דרך הדלת הפתוחה
ומילא את חדר המדרגות. אפשר לתדלק מעבורת חלל עם הדבר הזה. פלא
שהלב של חיים לא מזנק החוצה מהחזה שלו, אחרי החודשים האחרונים
שבהם הוא צורך את זה. כשאני חושב על זה, גם עם הקפה הזה הוא
התחיל אחרי שהחברה שלו עזבה.
"בוקר טוב, חיים."
"לא נכון, אבל לא משנה." ענה חיים, והיה לו חיוך חביב אבל
נטול-אושר בעיניים, ועיגולים שחורים ענקיים מתחתיהן.
"בוקר קשה?"
"אהא."
ירדנו ביחד במדרגות ויצאנו לרחוב. אני לא זוכר על מה דיברנו
אבל פתאום קלטתי שעברנו את פח הזבל לפני עשרה מטרים, וחיים
הביט כשהתחלתי לחטט בכיס המעיל, לא בלי טיפת בהילות, והוצאתי
סיגריה. הוא עשה לי פרצוף.
"מה?"
"אתה לא יודע שמתים מזה?" שאל חיים בנימה מטיפה.
"הקפה השחור שלך יותר מזיק", התגוננתי. "חוץ מזה, אני חייב.
זאת התחנה השלישית שלי."
"התחנה? מה זאת אומרת?"
"אני מתחיל כל יום עם השעון המעורר." לא רציתי לגלות לו שזה
בעצם השעון המעורר שלו, כדי שלא ייבהל. "אחר כך... טוב, האמת
שהדבר הבא שמסמל בוקר מצוי, זה הריח של הקפה השחור כשאני עובר
ליד הדלת שלך. התחנה השלישית זו הסיגריה. היא מספיקה בדיוק,
אבל בדיוק - חישבתי את זה - מהפח זבל עד לתחנת האוטובוס שלי."
"אה, אתה מתכוון שיש לך תוכנית-בוקר קבועה?"
"פחות או יותר."
"ואז אתה מרגיש מוכן לקרוע את העולם?" שאל חיים, משועשע. "אחרי
הסיגריה?"
"לא. יש עוד תחנה אחרונה. הנה היא." הצבעתי על לוח המודעות
שעברנו על ידו. על דף נייר גדול ומצהיב שנתלה במקום מרכזי
באמצע, היה מודפס במקצועיות: 'דרושה בחורה נאה ואסתטית לטובת
משחקי שליטה, תמורה כספית מובטחת'. מתחת לאותיות המודפסות
הוסיף מישהו, או מישהי, בטוש אדום: "לך חפש מי ינענע אותך".

חיים צחקק קצת. גם אני, אפילו שכבר אלפי פעמים עברתי ליד
המודעה הזו.
"אז כמה תחנות אלו?"
"ארבע. אני שוקל להוסיף עוד אחת."
"כלומר, אותם דברים קבועים כל בוקר - שעון מעורר, ריח של קפה,
סיגריה מתוזמנת ומודעת סאדו - והיום שלך נהיה יותר טוב?"
"לא אמרתי שזה עושה אותו יותר טוב. אבל זה עושה את הבוקר נסבל.
היום האמיתי מתחיל, תכל'ס, כשאני על האוטובוס, ואז כבר אין
מנוס מזה וגם אין זמן לחשוב על שום דבר אחר."
"כן," אמר חיים בקול מהורהר. "אני מניח שכל אחד והשיטות שלו."
"מה השיטה שלך?" שאלתי.
"אני? אין לי ממש שיטה. אף פעם לא חשבתי על זה."
המשכנו ללכת עוד קצת.
"אתה יודע מה?" אמר חיים פתאום כשהתקרבנו לתחנת האוטובוס שלי.
"בעצם, אולי גם לי יש משהו בסגנון התחנות האלה שלך. כל בוקר,
כשאני קם, אני חושב על אותו דבר, ואני מניח שרוב הבוקר אחר כך
עומד בסימן של המחשבה הזאת."
"אני... טוב, אני באמת לא מבקש יותר מדי, אני חושב." אמר חיים
ותקע את ידיו עמוק בכיסי המעיל. "אני רוצה מישהי להתעורר איתה.
אתה יודע למה אני מתכוון? כשאני פותח את העיניים בבוקר דקה או
שתיים לפני השעון, מה שאני מרגיש באותו רגע - מה שחסר לי - זה
מישהי להתעורר איתה. זה הכול. אני לא מתכוון לאיזו פנטזיה על
דוגמנית-צמרת, שתביא לי ארוחת בוקר ועיתון למיטה. אתה יודע מה?
מצדי אני מוכן שהיא לא תהיה שם כל הלילה, היא יכולה לבוא חמש
דקות לפני שאני מתעורר, רק שתהיה שם.
על זה אני מדבר - לקום בבוקר עם מישהי. לפתוח את העיניים
ולקלוט אולי חמימות של מישהי חיה ונושמת על ידך, ולדעת שזה לא
שרידים של החלום שלך מהלילה בגלל שאתה יכול להריח את השער שלה
ולראות את הצוואר שלה עולה ויורד כשהיא נושמת.
"תן לי רק את זה, ואני קם בבוקר מאושר. מישהי להתעורר איתה, זה
הכול."

חיים המשיך לדבר כאילו לעצמו, ואני נזכרתי פתאום איך בוקר אחד
בקיץ האחרון, כשיצאתי מוקדם מהרגיל, פגשתי את החברה של חיים
בחדר מדרגות, והיא הייתה עסוקה בלסלק את מלכודות-העכברים שוועד
הבית פיזרו שם, והיה לה מין מבט קצת נבוך כזה, בגלל שתפסתי
אותה ועכשיו אני יודע שזאת היא עושה את זה. רציתי לשאול את
חיים איך קראו לה אבל תפסתי את עצמי בשנייה האחרונה, כששמתי לב
שהוא שקוע בפנטזיית-בוקר משלו. וכדרכם של אנשים עמוסי-טרדות
הוא לא ממש טרח להבחין שאני לא עונה.

הגענו לתחנת האוטובוס שלי ונפרדנו בלי יותר מדי גינונים, סתם
"ביי" - אחרי הכול אנחנו גרים באותו בניין ובטח נתראה היום עוד
פעם אחת לפחות, אז מה הטעם לבזבז את הזמן על פרידות שאינן
פרידות.
הוא המשיך במורד הרחוב עם הידיים בכיסי המעיל והעיגולים
השחורים מתחת לעיניים שלו, ואז קלטתי שלא הדלקתי את הסיגריה
והיא עדיין בין האצבעות שלי. הכנסתי אותה בחזרה לקופסה. ממילא
כבר מאוחר מדי בשביל לנסות לעשות מהבוקר הזה משהו.
בחור נחמד, חיים. אבל הלוואי שלא הייתי מדבר איתו. איכשהו אני
יודע שמעכשיו יהיה לי הרבה יותר קשה לקום בבוקר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תשאר פטיש,
אל תהיי לבושה,
איכלו ומיד
רגל קרושה.


ג'יי. די.
באפרינג


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/12/05 13:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה