דוד שלי הוציא דיסק. הוא סתם שר. הוא אוהב לשיר. ככה זה נהוג
במשפחה, גם הבן הגדול שלו ככה וגם הבן של אח שלו ככה, אבל אני
לא ככה וגם אבא שלי לא ככה. הוא עשיר. אז הוא שכר אולפן והקליט
את עצמו לדיסק ואחרי שסיים הזמין הרבה אנשים לאירוע שכלל הופעה
שלו וזאת הייתה השקת הדיסק. בהתחלה היה סרט על העשייה. כולם
ישבו במקומות. אחר כך המסך הורם והוא התחיל לשיר, חלק מהאנשים
קמו לרקוד. לא היה לי כוח באותו רגע. שאלו אותי אם אני רוצה
לבוא ואמרתי שאין לי כוח. תכננתי לבוא אחר כך, תכף. ההופעה
התעצמה ויותר ויותר אנשים קמו. אני המשכתי להגיד לעצמי שתכף
אקום לרקוד. אני רק שקעתי יותר ויותר עמוק בתוך הכיסא שלי,
כמעט נרדם. כשהמסיבה כבר הפכה מהופעה למסיבת ריקודים המשכתי
לשבת. אקום עוד מעט. כבר לא הייתי בטוח. אנשים המשיכו לבוא
ולשאול אותי למה אתה לא קם. אין לי כוח, עניתי, אני עייף. רק
אמא שלי ישבה לידי כל הזמן כי היא לא יכולה לרקוד כי יש לה
בעיות ברגליים. ישבה וליטפה לי את הראש הרדום. לקראת הסוף
התחלתי לבכות כשבדיוק באנו ללכת. כמה דמעות כאלה נזלו, לא יודע
למה. לפני שיצאנו כבר בכיתי בהיסטריה. אמרו לי לשטוף פנים
ולשתות. עשיתי מה שאמרו לי. כשיצאנו, ישבתי עם אחותי הגדולה
קצת בחוץ. היא לא גרה איתנו. חיכינו להורים שלנו שיבואו. היא
שאלה אותי מה קרה ואמרתי ששום דבר. ת'אמת, פשוט לא ידעתי. זה
פשוט היה הכל ביחד. הכל ביחד זה הכי גרוע לפעמים. ההורים שלי
באו ונכנסו לאוטו. אמא שלי גם בכתה קודם כי חשבה שבכיתי בגללה,
בגלל שהיא עצבנה אותי או משהו כזה. כשנכנסו לאוטו שמתי את
האוזניות של האייפוד והתחלתי לשמוע מוזיקה עם הראש על הכסא,
עיניים סגורות, עדיין בוכה. בכל פעם שהייתי פותח את העיניים
הייתי מתחיל לבכות מחדש. ובכל פעם שאמא שלי הייתה מלטפת לי
ת'יד באכפתיות ובדאגה, הייתי בוכה שוב. לא יודע, זה היה הכל
ביחד כזה, הכל ביחד בבת אחת, זה יכול להיות הכי גרוע.