הצורך להתחבא חזק ממני. יש לו חיים משלו. כולם אומרים שצריך
להיות נאמנים לאמת הפנימית. מה עושים כשההתחבאות חזקה כל כך עד
שקשה למצוא את האמת הפנימית, להתוודע אליה, אפילו בפני עצמך?
הייתכן שאין לי אמת פנימית? לפני כשנה התחלתי להתחבט בשאלות של
מוסר. ואני דווקא די טובה במוסר, אבל של אחרים. בקורסים על
הוגי מוסר למיניהם תמיד הצטיינתי. אבל איך מוצאים את המוסר של
עצמך? ואיך בעצם מוסר אמור להראות? האם כללי מוסר צריכים
להיקבע תוך התחשבות בעולם החיצון, או שצריך להתחשב רק בעצמך?
אבל אם אתה מתחשב רק בעצמך, זה לא מעיד על אנוכיות? והאם
אנוכיות היא נוגדת מוסר? שהרי אין זה מוסרי להיות אנוכי. או
שכן? ואולי הכל בעצם תלוי חברה וזמן. שהרי פעם, גם להרוג בן
אדם היה נחשב בסדר, ואילו היום עם כל ההתפתחות של זכויות האדם
ושאר הבולשיט הצדקני זה כבר אסור. אז מוסר הוא בעצם דבר משתנה?
אני יכולה לשנות את כללי המוסר שלי מדי פעם? אבל אם אני משנה
אותם, מה הם שווים בעצם? שהרי מוסר, מהגדרתו, הוא לא אמור
להיות משהו קבוע? אם אני משנה אותו כל הזמן, זה הרי לא מוסרי,
לא? כי אז אני יכולה לשנות את המוסר שלי לפי מה שבא לי לעשות
באותו רגע ואולי עכשיו דווקא בא לי לבגוד בחבר שלי או לגנוב את
הארנק המקסים מהחנות בקניון, ואז אני אחליט שלשכב עם מישהו אחר
מדי פעם כדי ללבות את האהבה ולרענן את היחסים ולגנוב מתאגיד
קפיטליסטי שדופק מחירים ושוחט את מעמד הביניים, זה הכי מוסרי
שיש? איך שפעם לא הייתי צריכה לחשוב על כל זה. הכל היה לי כל
כך ברור. ידעתי מה ולמה ואיך ועם מי, ואולי בעצם רק חשבתי
שידעתי כי המצב שהייתי בו הסתדר לי נהדר עם כל כללי המוסר
שחשבתי שיש לי. ואז המצב השתנה, ופתאום שאלות קיומיות כמו מי
אני ומה מוסרי בעייני צצו ואין לי תשובה. אולי יש, אבל גם היא
מתחבאת. מצפון. איחס.