החיים, החיים עוברים עליי. הם עוברים עליי שוב ושוב, הם לא
מרפים, כל כך מייאשים. הם משאית גדולה של שוקו שדורסת אותי
בכביש המהיר. משאירה אותי פגר מפרפר, נוטף דם, מת. ובורדו נשפך
לו ממני החוצה כאילו כל החיים המתין רק לזה. כן. חוררי עצמך
למעני. תראי, רק חור, רק פצע, רק פער, רק חתך, ואני ישר נוהר
החוצה. נובע כמעיין המתגבר. רק מחוץ לך אהיה חופשי.
החוצה מהשנאה העצמית שלך. החוצה מהכיעור. החוצה מההערכה העצמית
הירודה שלך, החוצה מהביעור. החוצה מהאש הזו שבך, החוצה מהכאב.
פשוט פורש ועוזב, כי אפילו דם החיים שלי לא יכול להתמודד איתי.
(ואם הוא לא, איך אני לעזאזל?)
ואני נותרת לבנה, חיוורת, אנמית, רעבה למגע. רעבה לחיים,
לתשוקות החיות, לדם. עם שקיות שחורות מתחת לעיניים, ומבט ריקני
בעיניים. עם עייפות מתמדת מקשיי המשאיות של הדרך. עם דרכים
מזוהמות - בפחם, באוויר שחור, אוויר חונק שלא מאפשר לנשום.
ודרך החיים עמוסה מכוניות מצפצפות, רעש מכונות, אורות בוהקים,
מסנוורים.
עוד מכוניות ועוד מכוניות עוברות. עליי. רומסות אותי. מכוניות
של מכות מההורים, מכוניות של מוות של אנשים, מכוניות של
פיגועים. מכוניות של כאבים, של חרדות, של חתכים. והם עוברים
ושבים, עוברים וחותכים, עוברים ופוצעים אותי, לכל אורך גופי.
חותכים לכל אורך ידיי. והדם שנוטף. והפסים.
אלו, אלו החיים. הם תופסים ומטלטלים ולא שוכחים גם להטיל לרצפה
הקשה, הקרה. גם להכות, גם לפצוע, גם לזרוק אותי למיטה, בחושך,
לייאש אותי לדיכאון.

מה עובר עליי? החיים. החיים עוברים עליי. והם קשים, והם
כואבים, והם מכים. החיים.