"אל תרדוף אחרי הקוראים שלך
תן להם להיות מה שהם...."
-                                           אמיליו מ. סנדו

מישהו נכנס לחנות ספרים ומחפש ספר במדפים. הוא מסתכל במדף
שעליו רשום: "ספרים מתורגמים" ,פותח אחד או שניים ולא מתרגש
בכלל. הוא עובר למדף של הספרות הישראלית ושוב מתייאש. הוא צועד
כמה צעדים לכוון הדלת אבל עוצר ומחליט לתת עוד מבט בספרים. הוא
פותח ספר של סופר בלתי ידוע בשם משה בן הראש ובדף הראשון הוא
רואה כמה פרטים חסרי חשיבות. הוא פותח את הדף השני וקורא את
השורות האלה. בדיוק ברגע שהוא מגיע למלה "מתייאש ניגש אליו אחד
מעובדי החנות ושואל: "האם אפשר לעזור לך?" ,"לא ,תודה" הוא
עונה במלוא הרצינות, מעוצבן מהשאלה הזאת שתמיד נשאלת בחנויות
ספרים. אחרי שהוא גומר לקרוא את השורות האלה הוא מגיע למסקנה
שהסופר הזה מסחרי ושההקדמה הזאת נכתבה רק כדי למשוך את הקורא
,בכל זאת ,המשפטים האלה נראים לו מעניינים והוא מחליט להעיף
מבט על העטיפה האחורית. שם הוא רואה תמונה של המחבר מחייך
ומתחתיה כתוב: "אם כבר התייאשת מהספרים שקראת מפני שאחרי שלושה
דפים כבר ידעת מה יהיה הסוף ,קרא את הספר הזה, כל משפט בו הוא
הפתעה. נהוג לסכם בכמה משפטים את המתרחש בספר מסוים, אבל את
הספר הזה חייבים לקרוא עד הסוף, הוא כבר סיכום," הוא מהרהר
שוב, מביט לצדדים ורואה בחורה יפהפייה שמדפדפת בספר, פותח ספר
אחר ומעיין בו. עובד אחר מגיע ושואל אם הוא יכיל לעזור לו ושוב
הוא נותן אותה תשובה, הספר החדש מעניין אותו אבל הוא נמשך שוב
להביט בספרו של משה בן הראש, משהו מושך אותו ודוחה אותו בבת
אחת, "הסופר הזה לא יחייב אותי לקנות את הספר!" הוא מהרהר בדרך
לדלפק.
כאן המישהו הזה מתחלק לשני אנשים. אחד מהם קונה את הספר והשני
שואל כמה הוא עולה ומשאיר אותו על השולחן. זה שקונה את הספר לא
כל כך מעניין אותי, אני דווקא רוצה לעקוב אחרי זה שלא התפעל
ממלותיי. כדי לפשט את העניין נקרא לו יהושע.
אני עוקב אחרי יהושע ורואה איך הוא עולה לאוטובוס מספר 4. הוא
מתיישב במושב האחורי של האוטובוס, אני מביט בו חזק, הוא מחזיר
לי מבט אבל מתעקש להעמיד פנים שהמבט שלי לא מזיז לו. יהושע
נראה אינטלקטואל בעל נטיות דפרסיויות, בן עשרים עד שלושים שנה,
לומד באוניברסיטה לתואר שני ומתכנן את נישואיו בעוד פחות מחצי
שנה. אני מתקרב כדי להתיישב לידו. לפני שאני מגיע לסוף
האוטובוס אני מחליט להתיישב במושב שלפניו. אני מביט בו שוב
והוא מזיז את עיניו.
אני מתחיל להרהר בבחירה שלי, אולי היה עדיף לבחור בחורה בשם
מליסה במקום היהושע המשעמם הזה, אחרי הרהור נוסף אני מחליט
לשנות את הדמות. נגיד מעכשיו שאני יושב ליד מליסה ולא ליד
יהושע. מליסה היא בחורה שעלתה לפני שלוש שנים מאנגליה, יש לה
עיניים בהירות, וקשה לקבוע אם הן ירוקות או כחולות, היא גם
לומדת באוניברסיטה אבל לתואר ראשון, היא לומדת ספרות אנגלית
וצרפתית אבל העברית שבפיה היא מעבר לממוצע. אומנם חוסר יכולתה
לקרוא עברת היה יכול להצדיק את אי קניית הספר, אבל נדמה לי שלא
זו הסיבה, ואני מחליט לחקור.
מליסה יורדת מהאוטובוס ואני אחריה, אני מתעכב כמה רגעים עד
שאני ניגש אליה.
- הייתי רוצה לדעת למה לא קנית את ספרו של משה בן הראש.  
- מה?
: הספר של משה בן הראש! -אני צועק.
- אני בכלל לא מבינה על מה אתה מדבר.
- גברת, אל תנסי להתחכם, לפני כמה דקות היית בחנות ספרים
ועיינת בכמה ספרים, הספר שהכי עניין אותך היה ספרו של משה בן
הראש,- קודם כל זה לא נכון, אבל גם אם זה היה נכון אני לא
נהנית במיוחד לשמוע שעוקבים אחריי.
- אני חושב שזו זכותי לדעת מה קורה לספרים שלי!
- אה!... אתה הסופר!... אני מבקשת סליחה.
- את לא צריכה לבקש סליחה... אני רק רוצה לדעת למה לא קנית את
הספר- וזה פשוט מעניין אותי.
- בוא לא נדבר כך באמצע הרחוב, אולי נכנס לביתי ונשוחח על כוס
קפה.
אומנם רק רציתי לשמוע תשובה לשאלה פשוטה אבל כבר לא יכולתי
לומר לה שאיני רוצה לעלות לדירתה. הדירה הייתה משעממת, פה ושם
תמונות של פיקאסו, דאלי, ומגריט, כמה כורסאות מתקופת הורדוס
ושני בקבוקי וויסקי על השטיח.
- מה אתה ריצה לשתות?
- קפה.
- אז אני מבינה שוויסקי יהיה בסדר?...
- לוויסקי אני אף פעם לא אומר לא.
- יופי.
התחלנו לשתות וויסקי בשעה ארבע וחצי בצוהריים.
- העיניים שלך חומות. - היא אמרה לי בשש.
- זה בגלל שנכנסה לי חתולה לעיין. - עניתי לה בשש וחצי.
- למה אתה לא מוציא אותה? - היא שאלה בשעה רבע לשבע.
- זה הכל בגלל התמונה של מגריט שעל הקיר. - עניתי לה בחמש.
- אתה רוצה שאוריד אותה? - היא שאלה בשלוש.
- אני אודה לך מאוד.- עניתי לה אחרי שבע דקות ושלושים ושתיים
שניות.
היא הוציאה את החתולה בשלוש בבוקר, וברגע שהיא גמרה היא נפלה
עליי. נישקתי את חולצתה ולפתע הרגשתי שיש לה שדיים החלטתי
להביט שוב בשעון וראיתי שהוא מסתובב במהירות שעוברת את
ההיגיון. היא תפסה את ידי והסתכלה בשעון, כך הבטנו בשעון במשך
ארבעה ימים. עד שהיא התחילה לנשק את שפתיי. התנשקנו משך שנה
וחצי והיא הורידה לי את החולצה. אה! שכחתי לספר לכם ששנה לפני
כן היא פתחה את בקבוק הוויסקי מספר שלוש מאות ארבעים וחמש.
אחרי שהיא הורידה את החולצה שלנו היא שמה תקליט של דין פרידמן,
השעה הייתה רבע לשמונה. היא הורידה לי את המכנסיים ואני הורדתי
לה את הפיאה. היא מילאה את הכוס בוויסקי ואני אכלתי את
תחתוניה. היא הדליקה סיגריה ואני שרפתי את הבית.

(חמש דקות אחרי זה:)

שנינו היינו כבר עירומים על המיטה המעודנת כשהטלפון צלצל. היא
לא הלכה לענות וגם אני לא. היא הביטה בעיניים שלי ואמרה: "אתה
הסופר הכי גדול שאני מכירה", באותו רגע ראיתי את הזין שלי זוקף
את קומתו. תפסתי את צווארה והתחלתי לחנוק אותה תוך כדי הכנסת
זיני אל תוך החור המעורר. ארבע שנים אחרי זה הבנתי שזה לא יפה
לחנוק נשים  תוך כדי התעלסות ועזבתי את צווארה, "תודה, היא
אמרה" אני מרגישה כמו אישה ששתתה אלף בקבוקי וויסקי" אבל אני
החלטתי ללכת לשירותים כדי לעשות את צרכיי הבסיסיים.
אחרי שעזבתי את השירותים ראיתי אותה לבושה בסגנון לואי העשרים
ושמונה. היא חייכה ואני התעוררתי. היא אמרה לי שהחלום שלה הוא
לנסוע לספרד של 1976. אמרתי לה שאין בעיה ואלף שנים אחרי זה
היינו בספרד של 1976. ליתר דיוק היינו ברחוב אורנסה במדריד.
משם לקחנו את קו חמש לכוון לה גרן ויאה, התיישבנו בקפה אלמו
ושתינו שני הפוך ושלושה ישר,
- אולי נלך לסרט? - היא אמרה בלי להבין את חומרת השאלה,
- בודאי, עוד מעט תשאלי אותי אם אני רוצה לעשן סמים?!
- וויסקי, וויסקי!
- מה?... לעשן וויסקי?!
- לא. לשתות, לשתות...
- מה דעתך שניסע לברצלונה?
- אם יש וויסקי אני מוכנה ללכת אתך לכל מקום.
בדיוק באותו רגע נכנס פרנקו והגיש לנו את החשבון. כשראינו את
הסכום התחלתי לרוץ עד שהגענו לכיכר לס סיבלס. שם מתחת למים
התחלנו לשחות וכבר היינו בחופי ברצלונה שנתגלתה לעינינו כעיר
משעממת ובלתי מיושבת. הגענו לרמבלס והתיישבנו במסעדת "לס
פרייס", מסעדה בעלת שם עולמי ומאוד מאוכלסת, המסעדה הייתה מלאה
אנשים, הצלחתי לספור עד שלושה מליון ואחר כך התיישבתי לאכול.
גמרנו את מנת השרימפס העסיסית והזמנו מנה קלמרי. אחר כך אכלנו
כל אחד פרה וכמנה אחרונה הוגש לנו, על חשבון הבית, מרק פרות.
אין צורך להוסיף שבארוחה הזאת שתינו כל אחד מאתנו שמונה בקבוקי
וויסקי.
היית צריך לראות את הפרצוף של בעל הבית כשאמרנו לו שאין לנו
כסף, הוא צעק צעקה ואחד מעוזריו בא אלינו לבוש פרווה אווירית
בעלת גוונים אפריקניים, מזוין באלה שנשמעה כפריהיסטורית ומלאה
נוצות של אנשים מתים. הוא הביט בנו כמה דקות ואחר כך אמר לבעל
הבית משהו שנשמע כמו: "אה קאבוסו דוס טמפוס", בעל הבית אמר לו:
"מוי ביין". הם לקחו אותנו למקום חשוך והדבר הבא שאני זוכר הוא
שהיינו בתטואן של 1959. תטואן היא עיר מולדתי והיא נמצאת בצפון
הצפוני של מרוקו, מליסה, או איך שלא קוראים לה, התחילה לבכות.
"מה את רוצה ממני?! את הזמנת אותי לשתות קפה בבית שלך!..."
אבל לא הייתה שום ברירה, הייתי חייב לחיות את כל ארבע מאות
השנים האלה מחדש, אני לא רוצה לספר לכם את כל הדרך שעברתי
בשנים האלה, כי יהיה צורך בשמונה מאות עמודים כדי לספר את זה
אבל אומר לכם בקיצור את קורות משפחתי כפי שנרשמו בזיכרוני: אלי
בן-הראש הגיע לתטואן בשנת 1605 והתחיל לעבוד כקצב. נולדו לו
חמישה בנים (השמות שמורים במערכת) והוא שמח מאוד על כך מאחר
והוא לא היה מעוניין במיוחד בהולדת בנות. הוא קנה לכל אחד
מבניו חנות שעסקה בסוג שונה של מסחר, בטענה שעדיף שאחים לא
יעבדו ביחד, דמיינו לכם שאם הוא היה עושה את ההפך אז משפחתי
הייתה יותר מפורסמת ממשפחת רוטשילד. חמשת הבנים התחתנו עם בנות
ממשפחות טובות, כמו שאומרים. כאן התחילו הבעיות כי כולם התחילו
להוליד בנות וזה מאוד עצבן את אלי.
אבל בדרך נס, הבן הקטן, משה, הוליד ילד שהמשיך את השושלת
המשפחתית שטרם הגיעה לסיומה. שמו של הבחור הזה היה יעקב והוא
הוליד בנים רבים וזכה לכבוד ולעושר רב.
הוא הוליד גם בנות ואחת מהן זכתה להיות אמו של רבי יצחק
בנגואלי שבין יתר מפעליו ייסד את בית הספר הראשון של "אליאנס".
איכשהו אנחנו מגיעים לסבי ששמו כשמי.
הוא היה סוחר שהתעשר במשך שנה ופשט את הרגל בשנה שלאחר מכן,
וכך לסירוגין משך כל חייו. אין צורך להוסיף שבשושלת הזאת רבים
עזבו את תטואן לדרום אמריקה, לארה"ב, לקנדה ולמעשה, לכל חלקי
העולם, כך שתוכלו למצוא בן-הראשים בכל חור, מסתובבת שמועה
עיקשת שאחד מבני דודי הרחוקים היה סופר, אבל זה בטח לא מעניין
אתכם. מתוך חוסר ברירה אנחנו מגיעים ל 1959, שנת הלידה שלי.
אני לא אספר את קורות חיי כי זה נושא לספר אחר, רק אומר שחזרנו
לשנת 2005.
בשנת 2005 הכל נראה אחרת. לא שאני יודע איך זה נראה, לידיעתכם
אני כותב בשנת 1985, אבל זה בהחלט נראה אחרת.
הגענו לפריס והרחובות היו ריקים, הריקנות בכתה מרוב צער ואמרה
לנו שכולם נעלמו, שאלנו אותה מה הסיבה והיא ענתה שהיא לא יודעת
אבל בקשה מאתנו שנישאר כדי למלא את בדידותה. אמרנו לה שפרזמה
מחכה לנו ושלא נוכל להתעכב  רבה זמן. היא התחננה, בכתה, נפלה,
שברה רגל, קמה במהירות, השתחוותה לפנינו, קרעה את ברכיה, שנתה
את שמה, עזבה את ביתה, קללה את עברה, עלתה לתקרה, ירדה
מהסביבה, עישנה חשיש, הזריקה הרואין, נכנסה לכלא למשך שלוש
שנים, יצאה מהכלא עם שמונה פרצופים ריקים, התקפלה מרוב בושה,
רצחה את נשיא ארצות הברית, התחתנה עם נשיא רוסיה, הושיטה עזרה
לנשיא הפיליפינים, הרגה את כל נציגי האום, רצחה את כל הכרישים
בתוכה, קיבלה וסט, לקחה ואליום כדי להירגע, שתתה וויסקי כדי
להוכיח, עברה ניתוח אפנדיציט, עשקה את עולי הרגל למכה, פיתתה
קטינים לשכב אתה, הרגה שמונה כוכבי רוק מהידועים בעולם, קנתה
את הטלוויזיה הקנדית, מכרה את כל הפטנטים שהיו ברשותה, כתבה את
התנ"ך מחדש, לגלגה על מצב האיום באשר הוא, שיפה את השאנז
אליזה, אכלה את מרכז פומפידו, מחקה את סלבדור דאלי מהיסטוריה,
הכריזה על פול אלוארד כעל סכנה ציבורית, אמרה למגריט להפסיק
לצייר, תיקנה את כל הציורים של פיקאסו, נסעה לארצות הברית,
חזרה עם שמונה קילוגרם חשיש, הביאה אתה את הוליווד, שינתה את
כווך הסיבוב של כדור הארץ, עלתה לירח וירדה שמונים ושלוש אלף
פעם, מצאה תשובה לשאלת הקיום של האדם, לא אמרה לנו אותה,
הקליטה שישה תקליטים, כתבה אלף ספרים, זרקה את עמוד הטלפון
לים, מכרה את כל המאפרות, שאה מביתה, וכל זה כדי לשכנע אותנו
שנישאר אתה,
כשפריס גמרה להוכיח את עצמה בניסיונות אזוטריים חסרי טעם.
הסברנו לה שעברי חמש מאות שנה ואנחנו חייבים לנסוע לרומא.
בויאה ונטו כבר דיברנו איטלקית, איטליה הייתה מלאה קרקורים
ושעמום. אנשים הלכו ברחוב בלי לדבר, ורומא נראתה עצובה. היא
אמרה לנו שמשהו מוזר קורה בעולם, אנשים כבר לא ששים לדבר, הם
מנסים להתחמק ממלים וזה דבר מפחיד להיות עיר של אנשים אילמים.
היא בכתה וזכרה את ימי הזוהר שלה, היא בכתה ושתתה ויסקי. או?
רומא, רומא עוד יחזרו ימי קדם בעתיד הקרוב מאוד, אמרנו לה
והלכנו.
אין צורך להזכיר שמליסה המשיכה לבכות,
אחרי שראיתי שלא אוכל להפסיק את הבכי של מליסה החלטתי לזרוק
אותה ולקחת דמות אחרת. הפעם בחרתי בדמות בשם פרזמה. פרזמה היא
ילידת הפיליפינים להורים יוגוסלבים שהגיעו לפיליפינים בגלל
סיבות אקולוגיות. פרזמה הגיעה לישראל דרך הים ולא דרך האוויר
מפני שהיא מפחדת מאניות. היא אהבה את הפחד וגם סבלה מפרנויה
מכוונת, זאת אומרת שהיא תמיד רצה כדי להשיג את האנשים ולחשוב
שהם רודפים אחריה. את פרזמה פגשתי באחד ממסעותיי הרבים בפריז,
היא נראתה שברירית אבל לאחר מכן התברר שהיא כבר רצחה שני
אנשים.
תיאור חיצוני של פרזמה: גובה 1.70מ. צבע העיניים, כחולות. צבע
העור, לבן, צבע השיער, שחור. משקל 65 ק"ג, פרטים מזהים, צלקת
בצד ימין של העין.
תיאור של פרזמה כפי שהיא הצטיירה בעיני:
א. בפעם הראשונה שראיתי אותה: בחורה שברירית שעברה ילדות די
מסובכת, עיניים ירוקות, בחורה שיודעת להתלבש, אישה שאתה רוצה
לאהוב, בעלת חום לבבי, בעלת כסף ויכולת ליצור קשרים עם אנשים
בצורה קלה.
ב. אחרי חצי שנה של היכרות: בחורה מסוכנת שמסוגלת להרוג אתך
בגלל דבר פעוט ביותר, בלתי נסבלת, אי אפשר לעמיד בפני יופייה
ויכולתה במיטה, נשענת עליך כדי להוציא ממך את כספך, עיניים
כחולות.
ג אחרי שנה של היכרות: מכניסה אותך לצרות (בין היתר שלושה
חודשים בכלא), עדיין מנצלת אותך אבל אי אפשר לברוח ממנה,
עיניים לבנות.
החלטתי לבחור בפרזמה מפני שהיא דמות ספרותית בעלת גוון
סטריאוטיפי דוחה, ובגלל שהיא איימה לרצוח אותי אם לא אעשה
זאת.
שיחה טיפוסית עם פרזמה:
- למה את עושה לי את כל זה?
- בגלל שאני אוהבת אותך.
- אבל אם את אוהבת אותי את לא אמורה להכניס אותי לכל כך הרבה
צרות?
- זו הדרך שלי לאהוב אותך.
- אבל למה את עושה לי את זה?
- זו דרכי. טייק איט אור ליו איט!
שיחה לא טיפוסית עם פרזמה:
- מותק שלי, למה אנחנו לא נוסעים לטייל קצת בעולם?
- בגלל שאין לנו כסף.
- ניסע עם הכסף שהרווחתי, מותק שלי, אני רוצה שניסע לטייל כדי
לשכוח את כל הבעיות שהיו לנו בזמן האחרון,
נסעתי אתה למדריד ושם בילינו קיץ נהדר שהיה יכול להיות מושלם
לולא פגשנו את מליסה. היא רק ראתה אותי והתחילה לבכות. כשפרזמה
ראתה את זה היא ברחה. הייתי צריך לרדוף אחריה לאורך כל אירופה
(עם יורלפס) כדי למצוא אותה. כשמצאתי אותה היא הייתה עם מליסה
ושתיהן בכו. ניסיתי להרגיע אותן אבל הן התחילו לרדוף אחריי.
אחרי שלוש שנים הייתי חייב לחזור לביתי ולכן מצאו אותי
בסטוקהולם.
המשך תיאור הרפתקאותי עם פרזמה:
היא החזירה אותי לירושלים וחייבה אותי להתחתן איתה כרגיל
באיומי רצח, הנישואים האלה החזיקו מעמד בדיוק שלושה שבועות,
אחר כך התגרשנו ונאלצתי לשלם לה את כל משכורתי כדמי מזונות.
היא קבלה את הבית שלי כעירבון להצלחה בלימודיה. זרקתי אותה
מהסיפור שלי אבל היא הבטיחה שהיא תחזור, הרבה יותר גרועה. יש
אפילו אנשים שמאמינים לאיומים כאלה.
מחופש לפטיפון הלכתי לשדות הזיעה של הנאמנות. מצאתי שם אנשים
שחיכו לי עם מוט ברזל. הם ניסו להוכיח את חפותם, אבל רק שכנעו
אותי שזו דרך האדם. מהדרך הישרה עברתי ליער השעמום, הוא הביט
בי שעה ארוכה ואחר כך נתן לי רשות להיכנס. ידעתי שאם אני נכנס
לא אוכל לצאת ובכל זאת צעדתי בידיעה ברורה שאמצא דרך, שם מצאתי
אנשים מסתכלים עליי בחוסר רצון, כאילו מישהו מחייב אותם לעשות
את זה. אמרתי להם שאני מרחם עליהם אבל כתגובה הם פיהקו. הרגשתי
שאני מדבר אתם בשפה שרק הם יודעים. אבל הבנתי שאלה אנשים
שהתקשורת נמצאת משכמם ומעלה. כדי לצאת מהיער הזה הייתי צריך
להתחפש לתקליט, הסיבה היא שכל יום הייתה יוצאת משאית מהיער עם
תקליטים משעממים, זה היה היצוא היחיד של המדינה הזאת. משם
הלכתי לגן השנאה ובו מצאתי אנשים חמים ואוהבים שהסבירו לי פעם
אחר פעם שהשנאה היא הדרך היחידה שיכולה להציל את העולם. הבטתי
בהם בפליאה והם אמרו לי שקשה לשכנע אנשים עם תיאוריות כאלה,
אבל רק אנשים שהרגישו מה זה לשנוא יכולים לדעת מה זה לאהוב. הם
הזמינו אותי להצטרף אליהם אבל עזבתי מפני שהבנתי שזו עוד דת
שרק יכולה להציע תיאוריות. עייף מהמסע חזרתי לביתי, שם מצאתי
את אשתי מחכה לי בלי להיות מופתעת מאלף השנים שנעלמתי. היא
אמרה לי שהילדים מאוד התגעגעו אליי בהתחלה אבל אחר כך הם
התרגלו אליו, ידידי הטוב שהחליף אותי בעת העדרי. היא סיפרה לי
שחיימה היה נהדר אבל אחרי כמה שנים הוא נאלץ לעזוב אותה אחרי
שהוא התאהב באישה אחרת. היא לא שאלה איך היה המסע, היא ידעה
שלא תקבל תשובה.
מזמן לזמן אני נאלץ לשנות את שמי, אני יודע שזה קורה לכל אחד
אבל לי זה מאוד מפריע. אחרי שאני מחליף את שמי, אני מאוד
מבולבל, אני לא יודע אם אני מה שהייתי עם שמי הקודם או שאני
שמי החדש. הייתי מעדיף לחיות בעולם שאפשר לחיות כל החיים עם שם
אחד. דני זוכר שהייתי בכדור הארץ לפני שמונה פיקטוגרמים,
והרגשתי שהאנשים שם הם יצירת מופת של האלים. הם כל הזמן נשאו
את אותו שם, חוץ מכמה בודדים שניסו לחקות את הכוכב שלנו. אם
הייתי צריך לבחור היכן להיוולד מחדש הייתי בוחר בכדור הארץ ,
אבל הזדמנות כזאת רק תקרה בעוד  שמונים אלף פיקטוגרמים ועד אז
אאלץ לחכות.
ברכבת איטית הזמן אינו הגבלה, הוא יתרון עצום שאיש לא יכול
לנצל עד תום, אני מנסה בכוח להביע את הרעיון הזה בפני אשקרה
אבל הוא, עם צחוקו הממאיר, מראה לי את תעודת הזהות שלו ואומר
לכל היושבים שהגיע הזמן להיות חלק מכולם. הם צוחקים והוא ממשיך
לבכות, דבר שמעלה חיוך אפילו בפני הזקנה. הזקנה מדליקה סיגריה
ואומרת לכולם: אם הייתם יודעים מה זה לחיות במלחמת העולם
השניה, לא הייתם מדברים, אני עונה לה: "אם היית חיה בזמן מלחמת
העולם השלישית לא היית חיה עכשיו". כולם צוחקים והפעם אפילו
מליסה מעלה חיוך של חכמה על שפתיה...
לוקחת כוס וממלאת אותו בוויסקי אמריקאי "אני שונאת וויסקי
אמריקאי אבל אם זה מה שיש אז נשתה אותו ונעלמת בכוון השירותים.
זה קורה כך בכל ערב ומהרגע הזה לא רואים אותה. דיאנה מקיאה אל
תוך המכנסיים של מוטי, אבל זה מחייך ואומר לה שזה לא נורא,
כולם יודעים שהוא אומר את זה בגלל שהוא אוהב אותה והיא עושה את
זה כדי לבדוק את אמינות השמועה...  המסיבה התרחשה מחוץ לזמן,
אנשים באו והלכו בלי לשים לב למועדון הקליעה שהסתובב חופשי
מתחת לברז שטיפת הגופות... "האמת היא השקר הגדול ביותר ולכן
מעכשיו אומר רק אמיתות" אומר אליהו ששמו מזכיר במקצת את הריח
של הזואנה שפגשתי בשווייץ לילה לפני המכבייה ה 82, וכולם
מתחילים לצחוק, צחוק של עשרים ושמונה מעלות, אפשר לראות בבירור
שאליהו נהנה מתשומת הלב שמוענקת לו אבל הוא הולך לכוון
השירותים... ונעלם... שמעון אומר שהשירותים הם מעבר של זמן אבל
מילונגה מתעקשת לשכנע את כולם שאליהו ומליסה סיכמו להיפגש
ביניהם בשירותים... "קשה להבין למה בחרו במקום כזה", אומר עלי,
בעל פני תינוק צבאי וכולם מתפזרים לצדדים, מישהו מציע לשים
מוסיקה, אבל כולם מתנגדים, אולי מחוסר ברירה ואולי מחוסר הכרה
בעובדה שהמוסיקה תמיד יכולה להציל מסיבות... אני מרגיש את לבי
בוער ומחליט ללכת לכוון השירותים. בשירותים אני מסתכל דרך
החלון ורואה ים של אוכל, דבר שמאוד מפתה אותי לקפוץ דרך החלון.
אני עושה את זה ובים אני פוגש את מליסה מחייכת,
- מה פתאום את מחייכת?- אני שואל בהבעת תמיהה על הבדיחה הקודמת
שלא שמעתי.
- הזמן עושה את שלו - היא עונה ומתחילה לצחוק  מדבריי כמו חתול
שנפגש עם נמלה המאיימת לאכול אותו, אבל אחרי רגע פוגש אריה
שאוכל אותו.
- הזמן לא עושה כלום, אנחנו עושים את הזמן.- אני עונה ומסתכל
על השעון שלי שממשיך להסתובב במהירות של חמש מאות קילומטרים
לשעה.
- הזמן עושה את שלו ותפסיק לבלבל לי את המוח עם התיאוריות
המטורפות שלך, ותפסיק עם הסוריאליזם הסוריאליסטי שלך - היא
אומרת לי בשלוה בלתי מוסברת ומנסה להרים את החזייה שלה מהחתול
הוורוד.
- למה הפסקת לשתות וויסקי? - אני שואל בציפייה לכך שהיא תבין
את כוונתי, על אף שאני לא מסוגל להבין מילה ממה שאני אומר.
- זה לא קשור לעניין.- היא אומרת ושמה את החזייה על שערה,
- אני רואה שהבנת את הכל וזה מאוד משמח אותי. אבל הייתי מאוד
שמח לו יכולת להסביר לי למה כל העננים האלה מסתובבים סביב הראש
שלי וממטירים עלייך גשם שכמותו כבר לא ראינו במשך שלוש מאות
חמישים ושלוש שנה.
- תראה, זה פשוט מאוד. יום אחד פידל קסטרו מודיע ברדיו שאם לא
יכריזו על ממלכה מאוחדת של העולם שבה הוא יהיה השליט הוא יגלח
את זקנו, העולם המערבי הופך להיות ערבי והעולם המזרחי מתחיל
להיות סודני, צרפת מכריזה על מלחמה עם מצרים ומצרים כובשת את
הירח. אנשי הירח מתחילים להיות אסיאתיים ומונגוליה מודיעה על
ניתוק היחסים בינה לבין המערב הפרוע... אתה עוקב?
- כן, כן.
- כן, אז איפה היינו... המערב הפרוע מודיע שהוא לא ישנה את
מיקומי בזמן ואז בודהא פונה לאומות המאוחדות בבקשה לקבל אותו
כישות נפרדת. האומות המאוחדות מסרבות לבקשה זו ובשל כך כל
הסינים מתחילים לאכול גפילטע פיש. נשיא הפיליפינים מודיע על
פתיחת הגשרים שלו עם העולם החיצון ואז אנשי אלפא סנטורי
מודיעים על קשירת קשרים עם אנשי כדור הארץ. ברגע שהקולות
נפתחים נסתמות האוזניים שלך בגלל הרעש שהם עושים בנחיתתם. אחרי
האוזניים באים העננים ומסובבים לך את הראש ואז אתה יוצר דמות
ששמה מליסה והיא חייבת לקבל את כל הגשם שיורד מהעננים שלך...
הבנת ?
- ממש יופי - אני אומר לה ושם את האף במקומו.
- עכשיו אני רוצה שתסביר לי למה אתה כל כך שונא אותי. - היא
אומרת אליי תוך כדי הורדת הרגל התותבת ממקומה.
- אני?... אני אוהב אותך, אבל עצבנת אותי כשבכית אלף שנה באופן
רצוף, זה מעבר ליכולתו של האדם. - אני אומר לה ופתאום אני
מרגיש שעזבנו מזמן את הים ואנחנו נמצאים בבית שלה שוב. אני
מסתכל על הציור של מגריט ולא מצליח לראות כלום,- איך הגענו
לבית שלך?- אני שואל בתדהמה של איש שהתעורר מחלום ומצא את
חלומו על המטה.
- הגענו בטרמפים, אבל אני לא חושבת שזה פרט חשוב, חשוב עכשיו
לדעת למה האוזניים שלך על הרצפה.
- מפני שאני על הרצפה, האם את רוצה שהאוזניים שלי יישארו למעלה
כשאני שוכב כאן?
- אתה לא מבין כלום.
- אני אוהב דברים שאני לא מבין, זה נותן טעם לחיים,
- אתה שם לב לשטויות שאתה מדבר, אתה מנסה לשגע פיל שטרם נולד
בחבטה חזקה על ראשך למרות שאתה יודע בבירור שדבר כזה לא
ייתכן.
פתאום אני מתעורר במדריד שוב ומוצא את עצמי מדבר עם ספרדייה
בשם מריה, היא אומרת לי שהגורל נמצא בעיני האנשים ושכולנו
יכולים להיות מה שאנחנו אם רק ננסה. אני אומר לה שאני לא מבין
אבל היא ממשיכה לדבר, תנסה פעם להתרכז בכל כוחך במשהו שאתה
רוצה מאוד ותשיג את זה, הנה למשל אני, רציתי לראות ישראלי
והבאתי אותך מישראל תוך פחות משלוש דקות ושלושים שניות. אם
הייתי רוצה הייתי יכולה להיות עכשיו בארצות הברית ולשוחח עם
הנשיא. הכל עניין של זמן וידיעה ברורה שרק בכישלון נמצאת האמת
של ההצלה ושהאמת היא הגבלה שהזמן המציא. תסתכל על עצמך, אתה
בסך הכל כלב שמנסה לחקות אדם, זה בלתי אפשרי אבל הנה אתה עושה
את זה ובהצלחה לא מבוטלת. רק אני יכולה לדעת את האמת על מצבך,
אבל רוב האנשים חושבים שאתה אדם ולא כלב בגלל שאתה בטוח שאתה
אדם. אתה יכול רק לפתוח ספר ולדעת בדיוק מה כתוב בו אחרי שתקרא
את המילה הראשונה. אתה יודע שאתה יכול לעשות את זה אבל אתה
מתחמק כי זה דורש מאמץ רב מאוד, והאדם הוא בסך הכל חיה עצלנית
שכל מטרתה היא להגיע למצב של מנוחה מוחלטת. מצד שני להצליח
להשיג את המטרה הזאת יהיה הכישלון הגדול ביותר של האדם, והוא
מודע היטב לכך, ולכך הוא משיג רק חלק מהמטרה.
הסתכל באנשים: הם עובדים כל פעם פחות אבל לא מסוגלים לא לעבוד
כלל, וזאת על אף העובדה שמבחינה טכנולוגית הם יכולים לספק את
כל צורכיהם באמצעות מכונות שונות.
אני בטוחה שיום אחד תבין את כל מה שאני אומרת לך אבל אז כבר
יהיה מאוחר, תהיה הרבה מאחורי הזמן. האדם נמצא תמיד מאחורי
זמנו, או, מעטים, נמצאים בעתיד, אבל לא תמצא אפילו אדם אחד החי
בתקופתו. וזה מפני שכל אדם בתוך תוכו שונא את הרגע שבו הוא חי.
אבל עכשיו אתה יכול לחזור לישראל ולנוח קצת מהרצאתי. אם ארצה
לדבר אתך שוב, אקרא לך.
כנראה שהייתי מבולבל מכל העניין הזה אבל מצאתי את עצמי שוב
בירושלים ומצאתי את מלינדה מדברת: צריך לשלוח את כל הכסף
לעזאזל ולהתחיל מחדש. אתה מסכים או לא?
- מה?
- האם אתה מסכים למה שאמרתי לך, או שדיברתי עשר דקות כדי שלא
תבין כלום?
- אני מסכים כדי שלא תחזרי שוב על מה שאמרת,
- אתה אף פעם לא מקשיב, אבל דע לך שההפסד כולו שלך כי אם אתה
לא מקשיב אתה חייב בסוף להסכים.
- תפסיקי לבלבל לי את המוח, הרי בסך הכל אף אחד לא מקשיב
לאנשים אחרים. הם רק חושבים שהם שומעים משהו ומתרגמים את זה
למה שהם רוצים לשמוע.
- חכם...
- ולא סתם חכם, חכם מאוד,
- אני לא מבינה איך אתה נהנה מהשטויות שלך.
- מאז שהפסקת לשתות וויסקי את נשמעת מוזרה מאוד.
- טוב, לפחות לי יש סיבה אבל אתה מוזר בלי סיבה.
- אין כמו להיות בלי סיבה.
מליסה עזבה את הבית ואני הייתי שוב במדריד עם מריה. היא אמרה
לי: "יפה מאוד, אני רואה שהצלחת להבין את דבריי יותר מהר
משחשבתי, ועכשיו אני רוצה להסביר לך משהו אחר: כשאתה מחזיק
מטריה בידך תיזהר מהגשם, היא גמרה את המשפט הזה ובטרם הספקתי
לבקש ממנה שתסביר לי היא נעלמה.
- עישנת יותר מדי, - אמרה מליסה - אני מציעה שתלך לישון
עכשיו.


כל מה שנכתב עד עכשיו הוא שקר!


עכשיו שהסופר ישן אני יכול לומר לכם שכל מה שקראתם הוא שקר.
הסופר הזה מנסה להתחכם על הסוראליזם, וכמו בכל דבר אחר, הוא לא
מצליח. הוא לא מצליח לעשות שום דבר, הכל שקרים.
מה שקרה באמת הוא: הוא יצא אחרי מליסה שאל אותה למה היא לא
קנתה את הספר והיא אמרה שהסיבה היא שאין לה כסף, אחר כך הוא
נכנס לביתו והתחיל לכתוב את מה שקראתם עד עכשיו. הכל מצוץ
מהדמיון שלו. אומנם סופר צריך להפעיל את הדמיון שלו כדי לכתוב
אבל לכל דבר יש גבול. איך הוא רוצה שנאמין לדברים כאלה? ועכשיו
אני רוצה לומר כמה פרטים על הסופר:
1. תיאור חיצוני של החיה: שיער חום עד שחור, עיניים יריקות עד
כחולות, זקן ג'ינג'י, גובה 178 ס"מ, משקל 80 ק"ג בערך, נטייה
לקרחת. פרטים מזהים: גוף שעיר מאוד (כמעט חייתי ).
2. הרגשת הסופר כשהוא התחיל לכתוב את הספר הזה הייתה טובה עד
טובה מאוד,
3. הרגשתו כרגע: אין לו רעיונות להמשך הסיפור. עומדות בפניו
כמה אפשרויות:
א. להמשיך כאילו השורות האלה לא נכתבו.
ב. להמשיך בהתחשב בדעותיי.
4. יכולתו היצירתית היא ממש מדהימה: הוא כותב כמעט בלי לחשוב.
אחרי שגמרתי לתת פרטים על הסופר אני ממליץ לכם להפסיק לקרא
מאחר ובכוונתו לסבך את הסיפור ללא היכר, לא שעד עכשיו זה היה
פשוט, אלא שמעכשיו הוא הולך להשתמש בכל מיני טריקים שרק מעטים
יהיו מסוגלים להבין.
שלכם באהבה
                            האיש הקטן שאוכל גרעינים

שתי אפשרויות להמשך הסיפור:
א. להמשיך כאילו השורות האלה לא נכתבו:
מליסה העירה אותי בשעה שמונה ועשרים בבוקר. הייתי כולי מלא דם.
היא ניקתה את הדם שלי והכינה לי קפה. מעניין, אבל הדם כלל לא
גרם לה לשאול שאלות, זה נראה לי הדבר הטבעי ביותר שיכול לקרות.
שתינו את הדם שהיא הכינה לארוחת ביקי ויצאנו לדוג אנשים, היא
דברה כל הזמן על הספר שלי והתעקשה שאחליף את ההתחלה אבל אני לא
הסכמתי.
הסברתי לה שכל ההתחלות הן עניין של דם ואין להתייחס אליהן
ברצינות יותר מדיי גדולה.
היא גם אמרה שאני צריך לשנות עוד כמה דברים שבכלל לא זכרתי,
אבל בכל מקרה הסברתי לה שהיא לא צודקת.
יום אחד כשצעדנו בקרטיאה לטין היא הציעה לי להתחתן אתה. לא
הסכמתי אבל ברמבלס היא שכנעה אותי. התחתנו בנפולי עם כומר
יהודי שהבטיח לנו להסתיר את יהדותו ויצאנו לירח דבש
בפיליפינים, לפי בקשתה. משם הגענו לניו יורק. אני זוכר איך
ברחוב 42 גנבו לנו את כל כספינו. השעה הייתה שתיים בלילה, שעה
לא מומלצת במיוחד להסתובב בניו יורק. אחר כך נסענו לירושלים
וקנינו בית עם שמונים ושלושה חדרים עם הכסף שהצלחנו להרוויח
בניו יורק ממכירת חשיש.
שנה לאחר מכן נולד אידילינו, הבן הראשון שלנו אידילינו גדל
במהירות מופרזת ובגיל שנתיים הוא כבר היה בן עשרים, בגיל שלוש
הוא כבר היה בן ארבעים וכשהגיע למצוות הוא כבר נראה כמו זקן בן
שמונה מאות שלושים, הרופאים לא הצליחו להסביר את פלא הישארותו
בחיים. הוא היה ילד שובב מאוד ואחרי ארבע שנים הוא כבר היה
ידיד קרוב של כל אנשי הממשלה, הוא היה ילד קואדרו שהצליח לדבר
עם ארבעה אנשים בו בזמן ולהימצא במקומות שונים, גם לפלא הזה לא
מצאו הרופאים הסבר, הוא היה מסוגל להימצא באלפי מקומות בבת
אחת, הוא עזב את הבית כשהיה בן חמש ומאז לא דיבר אתנו.
אחרי שש שנות נישואין מליסה ואני החלטנו להתגרש. הגירושים
נגרמו בגלל ההשכמה המוקדמת של שמונים ושניים החתולים שהיו
בביתנו, היא התעקשה להעיר אותם בשעה שש ושלושים בבוקר ואני
רציתי שהיא תעיר אותם בשעה שמונה וארבעים, הוויכוח הזה נמשך
שנתיים וחצי עד שהחלטנו להתגרש.
מכאן ניתן להמשיך את הסיפור בשני אופנים :
א1. נשארנו גרושים אבל שמרנו על יחסים טובים בינינו.
א2. אחרי שנה התחתנו מחדש.
עוד נבדוק את האפשרויות האלה אבל לפני כן נבדוק את (ב),
ב. להתחשב בדעותיו של האיש הקטן שאוכל גרעינים.
טוב, בסדר, הכל שקר, אז מה? מה חשבתם למצוא כאן, אמת? אין פה
שום אמת. אם הייתם קוראים דברים אמיתיים אני בטוח שהייתם
משתעממים. לפחות אני הייתי משתעמם, אם מישהו חושב שזו חולשה
לשקר אז שיתחיל לדבר אמת אבל שלא יצפה ממני שאני אספר לו סיפור
אמיתי. מצדי הוא יכול כאן להפסיק לקרוא, אבל אני מזהיר אותו
שאין לי מושג איך הסיפור הזה יימשך וייתכן שהכל ישתנה.
אחרי שדיברתי עם מליסה בקשר לספרי ביקשתי להזמין אותה לשתות
משהו בערב. היא הסכימה ונפגשנו בקפה עטרה.
סיכום ביניים: יש לנו עכשיו שלוש אפשרויות כדי להמשיך את
הסיפור: א1, א2, ב. אנחנו נבדוק עכשיו את כל שלוש האפשרויות עד
הסוף המר.


א1.

אחרי שהתגרשתי ממליסה התחלתי לעבוד בבית חרושת לתכשיטי יוקרה.
המשכורת הייתה בטוחה אבל אחרי שנה החלטתי לעזוב כדי לנסוע
לגרמניה המערבית, עזבתי את גרמניה שלושים ושתים דקות אחרי
שהגעתי מפני שרק אז הבנתי כמה אני שונא את הגרמנים. חזרתי
למדריד מלא חרדה. פחדתי שלא יפרסמו את הספר שלי ושאמצא את
מריה. אבל שני הדברים קרו. את הספר שלי לא פרסמו ואת מריה
פגשתי ארבע שעות אחרי שנחתי בנמל התעופה.
- שלום ידידי, אני מקווה שאתה זוכר מה אמרתי לך בעניין
המטריות.
- איך אפשר לשכוח דבר כזה?
- אני מכירה אנשים ששכחו והיום הם נמצאים בבתי קברות,
- את מנסה להפחיד אותי וזה לא יפה.
- מה שלא יפה הוא שלא רצית לפגוש אותי.
- אם להשתמש בלשון המעטה הרי שאת מפחידה אותי.
- ברור שאני מפחידה אותך וזה בגלל שאני רוצה.
- אז אולי תשתני קצת.
- אבל אני לא רוצה להשתנות. אני אוהבת את עצמי כפי שאני.
- את יודעת שבתקופה אחרת היו מוציאים אותך להורג?
- לא רק בתקופה אחרת, גם עכשיו. למעשה הוציאו אותי להורג כבר
חמש פעמים אבל אני עדיין חיה, הם לא יודעים את זה אבל גם אם
היו יודעים לא היו מאמינים.
- מי הוציא אותך להורג?
- כולם.
- למה את כל כך מוזרה?... אני בכלל לא מבין את השפה שלך.
- אני לא מוזרה, אתה מוזר. זה שאתה לא מבין אותי מראה על חוסר
בך ולא בי.
- אני אפילו לא יודע מה לשאול אותך, אז תגידי את מה שאת רוצה.
- אתה זוכר את יהושע? דע לך שהוא עוד יבלבל לך את המוח. הוא לא
מרוצה מהעובדה שהחלפת אותו עם מליסה. אני מציעה שתיזהר ממנו.
- את רק מזהירה אותי מדברים, אולי תספרי לי משהו חדש שהולך
לקרות.
- בעוד פחות משנה אתה תהיה אחד האנשים המפורסמים בפיליפינים.
- וזה נחשב לדבר טוב?!
- בעוד פחות מחמש שנים אתה תהיה אחד האנשים המפורסמים בעולם.
- וזה נחשב לדבר טוב?
- בעוד פחות מעשר שנים אתה תהיה אחד האנשים המפורסמים ביקום.
- טוב טוב, תפסיקי עם הבבואות שלך, אני כבר מעדיף לשמוע את
הדברים שאת מזהירה איתי מפניהם.
- אז תיזהר מעגבניות רקובות, ומתפוזים אדומים, ומערפדים
אבודים, ומנשים פינלנדיות, ומעקרבים ארסיים, וממכונות כתיבה
מסוממות, ומכוסות מיץ מורעלים, ומעקרות בית תמימות, ומאנשים
שאומרים "ני", ומשעונים ממהרים, ומחשבונות חשמל מחושמלים,
ומטלפונים בשעה שלוש בצוהריים, ומאנשים שעושים חשבונות בשעה שש
ושלושים בבוקר, ומגפרורים שמדליקים סיגריות, וממערבונים משנת
1934, ומסרטים עם כוכבים מפורסמים, ומסופרים נצחיים, וממשלם
מסים נאמן, ומחתולים מעופפים, ומזרים שאומרים כן על כל שאלה,
ומהתפרצות עשן בגן של אישה שאין לה שום ניסיון בחיפוש ערים,
ומשירים שלא מסוגלים להפתיע אותך, ומאנשים שמדברים אתך בלי
הפסק ובלי לשתוק, ומאנשים שמתלבשים עם חולצות ירוקות בזמן
שלום, ומגנבים שגונבים רק מעשירים, ומפוליטיקאים שמדברים בשפה
שאתה מבין, ומזונות שמבקשות סכומים גדולים מדי, וממדינות שאין
להן קווי טלפון, וממדינות שיש להן, וממשקפיים ששוכבות בלי בעל
על השולחן, ומפצצות שלא מתפוצצות, ומקבצנים שמראים את פרצופם
האמיתי, ומאנשים שאומרים תמיד את האמת, ומאנשים שתמיד מוכנים
לעזור לאחרים, ומאנשים שתמיד אומרים לך שאתה צודק, ומאנשים
שתמיד מזמינים אותך למסיבות שמחות, ומחיות שמדברות אתך בשפה
שאתה מבין, ומחיות שמדברות בכלל, ומסופרים שכותבים על חיות
כאלה, ומסופרים שמספרים לך שעץ יכול לדבר, ומסופרים שכותבים
תמיד בשפה המובנת לך, ומאנשים שלא מסוגלים לקרוא את זה,
- דייייייייי! מספיק!
- אבל רצית שאזהיר אותך מפני דברים מסוכנים, אז הנה אני עושה
את זה.
- אבל יש גבול לכל דבר,
- לא, לזה אין כמעט גבול. אפשר להמשיך ולהסתובב סביב כל נקודה
ולא להפסיק אף פעם.
- בסדר, שמתי לב. אבל אני מבקש ממך שתפסיקי עם זה, אני כבר
מפחד להסתובב  ברחובות.
- אתה בדרך הנכונה.
- די די! מספיק - צעקתי וראיתי שאני נמצא לבד באדיס אבבה - אני
לא זוכר איפה זה בדיוק ולכך אני מחליט לחזור לירושלים.
כשקמתי בעצי הכיבוש של זכרוני מצאתי שקשה לנשום אויר לא קיים.
("שטן... הכושי הראשון - האומן האמיתי הראשון",,, "כל הכבוד
לאיש שמחפש כבוד בלב הכישלון" (פטי סמיט... אני רץ ומוריק אל
תוך עצמי את הדבר הכי שורף שאפשר למצוא בירושלים: הכותל... אני
שותה אותו ומרגיש את הדת נאכלת בתוך העצמות של זיכרון המתים...
משהו? משהו! משהו חייב להיות בכל הארץ המאובנת הזאת שאפילו
חמצן אין לה... משהו שהשטן שם פה לפני אלפי שנים ושעדיין לא
ראינו... משהו שכולם רואים כל יום ולא שמים לב לחשיבותו...
התחלתי את החיפוש בבוקר וגמרתי אותו בבוקר, עברו שלוש שנים
ומצאתי את עצמי מחפש ומחפש בלי רצון למצוא את הקיים בכל בני
התמותה... בדרך בלעתי את עצי התאווה של האנושות והקאתי אותם
אחרי שלוש דקות... אני רוצה לשתות, לשתות את המים של ישו ואת
השתן של אברהם ואת הכורסה של משה ואת הרצון של יהושע אבל אני
מוצא את השטן והוא מוכן לדבר איתי כדי לומר לי שעדיין לא הגיעה
השעה... אני עוזב את השטן, גם הוא מתגלה לעיניי כבורוקרט משעמם
ופונה לעצמי...
אבל אני שוב מוצא את עצמי ברומא מסתכל על הרגליים של הבחורות
האיטלקיות "אין כמו רגליים איטלקיות!"... אני מדליק את סגריית
הניצחון ומתעלף ומוצא את עצמי בבית חולים לשותי סוכרת... שם
אומרים לי שאני חייב לשתות את עצמי כדי שאוכל בכלל להבין על מה
אני מדבר אבל אני לא מסכים והם מסלקים אותי בקללה עסיסית:
"פיליו דה פוטנה"... אני עוזב והגשם שנופל גורם לי לקנות
מטריה... המטריה עולה סכום שאיני מסוגל לשלם אבל אני נותן שיק
בלי נייר ומתחיל להרהר ביכולת הנייר לשלוט על העולם... הכל
נייר בעולם, אפילו המילים הן נייר... הגשם ממשיך ליפול גם אחרי
שקניתי את המטריה וגם אחרי  שנרטבתי והוא מתחיל להתחכם ולומר
מילים שונות שאיני מבין... למעשה כל מילה כבר  נשמעת
כקודמתה... כל מילה היא בסך הכל אותו דבר: רצון ליצור קשר עם
אנשים שאין  להם רצון ולו הקטן ביותר ליצור קשר אתך... כל מילה
היא אותה מילה ולא אותה מילה בבת אחת... פתאום הגשם הופך
למילים והמילים לגשם... יורדות מילים עליי, מילים ועוד
מילים... מילים...
עוד משהו מוזר קורה: פרזמה נוחתת עליי, היא שוברת את המטריה
היקרה ואני גם מקבל מכה חזקה בראש.

"אידילינו בא לבקר אותי שנה אחרי הגירושים שלנו. הוא הצטייר
כאדם רגיש ושונה מאוד ממה שהיה לפני שנפרד מאתנו לעד, פרסומו
הרב לא בלבל את מוחו. הוא אמר לי שלפני ם שעה דיבר עם אמו
וביקש ממני שננסה עוד פעם להתפייס,
- אבל ניסינו כל כך הרבה פעמים... מה הטעם בכל זה?- אמרתי אבל
ידעתי שאני מתחמק ושאתקשר אליה בעוד כמה דקות.
פגשתי את מליסה והיא הבטיחה לי להתחיל לשתות שוב וויסקי.
שמחתי. אני מרגיש שהכל הולך להסתדר וזה אומנם קורה, אחרי
שגמרנו לשתות את הבירה עצרתי מונית וביקשתי מהנהג שיסיע אותנו
הביתה, היינו שוב נשואים. אבל הוא התעקש לעשות לנו טיול על
חשבונו, הוא לקח אותנו למקום מאוד מוזר, הכל היה עשן, עשן בלי
שם, בלי צבע, בלי מטריה, בלי אישיות, בלי זמן, בלי מקום, ובכל
זאת עשן. הוא סיפר לנו שאלה החורבות של מקום שנקרא פעם תל
אביב. הוא סיפר לנו שזו הייתה פעם עיר תוססת שבה חיו יותר
ממיליון  אנשים, הוא סיפר לנו שהעיר הזאת נהרסה מפני שאנשים
רצו לעשות בה הכל בבת אחת, הם רצו לעמוד ולשתות ולקנות
ולהזדיין ולקרוא בבת אחת, החורבן התחיל כשהם הבינו שאי אפשר
לעשות כל כך הרבה דברים. כשגמרנו את הסיור במקום המגעיל הזה
הוא לקח אותנו למדריד שנראתה תוססת ומשעממת כתמיד, ותמיד היא
מלה קלה מדי. פגשנו שם אנשים עיוורים ושמחים ששתו כל הזמן קולה
וקיללו את עצמם בגלל חוסר יכולתם להגר למקום אחר. אומנם מדריד
נראתה הרבה יותר חיה מתל אביב אבל היא צעדה באותו כוון: כוון
ההשעיה המובטחת, מקום שבו הזמן מפסיק לדבר ורק העשן מעשן את
יושבי המערות, לחזרה המתמדת של האנושות אחרי עצמה, למקום
התחייה של החיים, מקום בו רק השוטים מנסים לומר את דבריהם,
דברי חוכמה שאיש לא מסוגל לשמוע, למקום המילים המשוגעות  שכולם
מאזינים, למקום השעמום של האיש האחד וכולם איש אחד שמסתכלים
עליו בלי  להוריד את המשקפיים מהחזה המשועמם, למקום קבורתה של
הקבורה, למקום השלום הנצחי המסמל את המלחמה. אנחנו עוזבים את
מדריד וחוזרים לירושלים שנראתה כמו תמיד מתה. עיר מתה לחלוטין
שאין בה אפילו מקום למתים, ירושלים של מעלה ושל שעמום מוחלט,
ירושלים של עבריינות דתית המוצדקת על ידי האמונה באלוהים, האחד
והיחיד שמסוגל להבין את משמעות המילה צדק, והיחיד שגם לא מנסה
להסביר אותה, לירושלים של אמונה ביכולת הכסף לעזור לאמונה,
לירושלים של שממה ושל ריקבון, לירושלים שרק מסוגלת לסמל עבר
עשיר עם הווה עצוב ועתיד מזעזע, בירושלים אנו מודים לנהג
המונית על הטיול היפה והמעניין ונכנסים לביתה של מליסה.
הציורים של דאלי עדיין על הקיר אלא שהשעונים כבר לא שוכבים על
הבד, הם מתנועעים בתוך החדר מאיימים עלינו בכובד ראש, הרכבת של
מגריט נוסעת כל הזמן ואי אפשר להחזיר אותה.''
" הציור דיוקנו העצמי של פיקאסו כבר דומה לדוריאן גריי יותר
מאשר למקורי. אני אומר למליסה שאהיה מוכן להתחתן אתה והיא
משכנעת אותי שזה הפתרון היחידי שיש לנו כדי להמשיך לצייר. אני
מספר לה שעברה עליי שנה קשה מאוד בלעדיה והיא רומזת לי
שהשתעממתי עם פרזמה. אני אומר לה שלא ראיתי אותה מאז ששתיהן
היו יחד והיא מנשקת את חולצתי. חולצות לא מרגישות כלום, זה דבר
שאני תמיד מנסה להסביר לנשים אבל הן מתעקשות להמשיך לנשק
חולצות.
יום אחד אחרי זה התחתנו ואידילינו לא הסתיר את שמחתו. על אף
מראהו המבוגר הוא שמח עם כולם ורקד יותר מכולם. ילד הפלא של
העולם והאדם הכי מבוגר באנושות.
הוא תמיד אומר שלא נשאר הרבה זמן לחיות אז צריך לנצל כל רגע
פנוי שיש לנו כדי לבלות אותו בשירותים, במיוחד בשירותים של
ג'ויס. רצוי לא להתווכח אתו כי הוא תמיד ינצח, דבר עצוב אבל
ככה זה.
אחרי הנישואים האלה התחלתי לעבוד במשרד לתיווך מתים ומליסה
אמרה לי שהיא רוצה עוד ילד. הסכמתי אתה אבל בפחד מסוים. הפחד
הזה הוכח כמוצדק, הולדנו ילד שהיה מאוד דומה לאידילנו אבל המצב
היה גרוע בהרבה: תוך שנתיים וחצי הוא מת מזקנה מוקדמת, הרופאים
העריכו שהוא מת בגיל אלף שלוש מאות חמישים ושלוש. המכה הייתה
מאוד קשה לגבינו והחלטנו לא להביא ייתר ילדים לעולם, אבל העולם
רצה עוד ילדים, נוכחנו לדעת זאת כשהוא דפק בדלת ואמר שאם לא
נביא ילדים הוא לא יהיה מוכן לתת לנו יותר תמיכה מוסרית, אמרנו
לי שאין לו מה לומר לנו, אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, הוא
הסתלק ומאז הוא לא הופיע יותר.
משנכנסת הרוח מנסים לברוח ממנה, ומשיוצאת הרוח מנסים לרדוף
אחריה, אמרה לי מליסה בוקר לפני שיצאתי לעבודתי. אני לא הקשבתי
במיוחד למשפט הזה ויצאתי לשוטט ברחובות כדי לחפש מתים, מתים
מתו ונאלצו להמתין הרבה זמן עד לקבורתם הסופית, הם נאלצו גם
לחכות למוות שימתין להם. אנשים היו זבובים מפני שזבוב אחד רצה
להשתלט על העולם, זבובים הסתובבו ברחובות כמו מתים וחיפשו כל
הזמן דרך להביע רעיונית שמעולם לא הבינו. אני הייתי גם זבוב
וגם אדם אבל זה לא הציל את מנוחתי. מנוחתי המשיכה את צעדיה
בכוון בלתי ידוע וידעה לומר כל הזמן שהרוח היא בעיית הקיום של
ארצנו. אבל ארצנו היא כמובן רוח ואי אפשר להתעלם מהנקודה הזאת
כשמנסים לשפוט את כללי הנימוס של יוצאי דרום הכינרת. הכינרת
היא הרוח החיה של ספרד והיא כל הזמן מתעלמת מיכולתה לשכנע
אנשים להגר לירושלים. שוב ירושלים, שאין לה שום מקום במפה
האנושית, מריה תמיד אמרה שהמזון הוא יכולת הקיום של האדם
ובלעדיו לא נוכל לשכוח את הבעיות המעסיקות את הזבובים, מה שאני
אומר עכשיו הוא ניסיון למצות את היקום בכמה מילים וזה הדבר הכי
קל שאדם יכול לעשות, אני לא מתעסק עם בעיה קשה כמי כתיבת רומאן
מפני שאין לי זמן להתעסק עם בעיות כאלה. אני כל הזמן עסוק
בתיווך מתים, מליסה צמאה ואני מכין לה קפה, אני יודע שזה חוסר
נימוס מצדי לעשות דבר כזה אבל אומנים צריכים גם לחיות (מה,
כן?!) ולכן אני נותן כסף לאומני הקפה.
אני יודע שקפה הוא סם ואסור להשתמש בו אבל מה יעשו כל מגדלי
הקפה אם לא נשתה אותו?...
היציאות היו רבות. קודם יצאתי ממגדל אייפל שהיה מלא זבובים
ואנשים שדיברו בשפתם, אחר כך יצאת' מהאמפייר סטייט בולדינג שבו
אנשים אכלו כל הזמן ודיברו בלשון שאיש לא הבין, אחר כך יצאתי
מהשירותים שהיה מלא זבובים קפקאיים שדברו כל הזמן על חוסר
יכולתם להיות חלק. הרגשתי שאני יוצא ממקומות שלא נכנסתי אליהם
וזה נראה לי לא הגיוני.
אז החלטתי להיכנס לחלום.
החלום היה מסורס. אנשים חיכו בתור לאוטובוס אבל הוא אף פעם לא
בא. היה זה מקום שבו מעולם לא עבר אוטובוס אבל כמאה אנשים חכו,
ביניהם אני, חיכיתי כמו כולם ושום דבר לא נראה לי מוזר. כך
עמדנו שעות אחרי שעות בלי לזוז עד שמישהו זרק כדור וכולנו
התחלנו לברוח ממנו. הכדור כלל לא התייחס אלינו והמשיך לברוח
בכוון מחשבתו.
אחרי חצי שעה הגיע אוטובוס אבל אף אחד לא עלה כולם המשיכו
לחכות. רציתי לדעת למה אנו מחכים אבל לא העזתי לשאול, פחדתי
שיגלו שאני לא יודע. אולי אף אחד לא ידע וכולם פחדו לשאול
פתאום נראתה דמות מתקרבת אלינו אבל הבנתי שהיא מחפשת אותי אף
אחד לא זז אבל התחלתי לרעוד זה היה יהושע, ניסיתי להסתתר אבל
אחרי כמה שניות הוא ראה אותי
- ממזר!
- אני מצטער.
- כבר מאוחר, נתתי לך מספיק זמן.
- עוד הזדמנות אחת.
- כבר מאוחר. מאוד מאוחר... שנתיים לפני המבול. אתה מבין? עוד
שנתיים וזהו! אתה כבר לא יכול לתקן את מה שעשית... עוד שנתיים
המבול...
- אני יכול. אני מהיר מאוד.
- אמרתי לך שכבר מאוחר... ועכשיו תשתוק! לפני שאאלץ להחיות
אותך.
רציתי להגיב אבל פחדתי, פחדתי שהוא יחיה אותי, בלי להבין את
משמעות המילה הזאת.
הוא הביט בי כמה דקות ואחר כך ריכז את מבטו אל השמים. השמים
היו בהירים אבל אחרי כמה דקות רק ראיתי עננים. עננים בצבעים
שונים: ירוקים, שחורים, כחולים, אבל אף אחד לא היה לבן.
העננים התחילו לצעוק ואחר כך שמעתי את הגשם... צבע הגשם היה
חום, אבל לובנו העיק עליי. רציתי לברוח אבל האנשים שחיכו
לאוטובוס לא נתנו לי. הם לא נתנו לי להזיז אפילו אצבע. הם בכלל
לא פחדו מהמחזה הזה והמשיכו לחכות לאוטובוס.
התחלתי לתת להם מכות, חלק מהם אפילו נפצע, ראיתי דם על הרצפה
ואחר כך ראיתי את פרצופי משתקף מהדם, הוא היה מעוות, האף היה
חסר והפה היה עקום לגמרי. לבסוף, הצלחתי להשתחרר משרשרת האנשים
האלה שקשרה אותי והתחלתי לרוץ בכל כיוון. איש לא רדף אחרי אבל
אני ברחתי מהגשם הכחול שהפך במרוצת הריצה לשחור ואחר כך
לאדום.
אז ראיתי חנות פתוחה, נכנסתי וקניתי מטריה, רציתי להישאר בחנות
אבל בעל הבית סילק אותי. כשניסיתי לצאת מישהו משך לי ברגל ולא
נתן לי לזוז. אזרתי את כל כוחי ומשכתי.
כשהצלחתי לצאת ראיתי זוג ידיים דבוקות לרגלי כששתי הקצוות
מלאות דם, המשכתי לרוץ עד שלפתע נחתה על המטריה פרזמה ושברה
אותה, באותו רגע פסק הגשם והעננים התחילו להתפזר.
ב.
מליסה הגיעה בדיוק לפגישה  ואמרה לי שהיא קנתה את ספרי ומאוד
נהנתה ממנו.
היא שאלה כמה שאלות על הספר שהעדפתי לא לענות עליהן. היא הביאה
לי מתנה. פתחתי את הקופסה תוך כדי אמירת: "לא היית צריכה לקנות
לי כלום" ומצאתי מטריה, כשיצאנו מעטרה לא ירד גשם אבל פתחתי את
המטריה כדי לבדוק איך היא פועלת ובדיוק באותן רגע (בדיוק כפי
שאתם מצפים) נחתה עליי פרזמה ושברה את המטריה.






מתוך הספר "האיש הקטן שאוכל גרעינים" שיופיע בקרוב.