זה לא היה סתם יום גשום. זה היה היום הגשום הראשון.
היום הגשום הראשון הוא יום מיוחד. לפחות אצלי, כי אני נולדתי
בו. האמבולנס שהסיע את אמא שלי לבית החולים כמעט התהפך על
הכביש החלק, זכר לכל השמן והלכלוך שעברו עליו בקיץ.
אני נולדתי בניתוח קיסרי. אמא לא שרדה את ההריון. אחרי כמה
חודשים של הנקה, לחץ וחרדה היא לא יכלה יותר. שנים אחר כך
יגידו שזה בגלל שהייתה לה לידה טראומטית ושהיא סבלה מדיכאון
שאחרי לידה. לי זה לא משנה מה הרג אותה. בכל מקרה אני יודע
שהיא לא תחזור.

לצערי, היה זה יום שבת.
למה לצערי? כי אני ואבא תמיד היינו נוסעים ביום הגשום הראשון
של השנה לאגם גראהם ודגים, והייתי הרבה יותר שמח אם זה יצא על
יום לימודים. שום דבר לא מנע ממני ומאבא את היום הזה.
דגים ומדברים, זה מה שהיינו עושים,  מדברים ודגים. לא היה אכפת
לי ממש מהקטע של הדיג. אהבתי יותר את הדיבורים.
אבל מה שהכי אהבתי, זה כשלא דיברנו בכלל. הגשם היה יורד,
ושנינו יושבים על המזח במעילים, קופאים מקור, מסתכלים אחד על
השני וצוחקים. לא מדברים. צוחקים.
עוד לא תפסנו אף דג. בכל תשע השנים שאנחנו נוסעים לשם עוד לא
דגנו דג אחד. כשהיינו מתיישבים על המזח אבא תמיד היה אומר,
"הדג שנתפוס הוא בשביל אמא". אבא סיפר לי שאמא מאוד אהבה לדוג.
אבא שלה לימד אותה והיא לימדה את אבא שלי. והם שניהם היו
יושבים בדיוק במקום שאנחנו יושבים היום. "אז, איירה," ככה הוא
היה אומר לי, "איך אתה מרגיש בקשר להיום?" ואני תמיד הייתי
עונה את אותה התשובה, כאילו מדובר בטקס רק שלי ושלו, "I can
already see the fish on the dish".

השנה הגשם היה חזק מתמיד. אבא צלצל לחבר שלו שגר ליד האגם ושאל
אם יש אפשרות בכלל להיכנס.
החבר אמר שהוא יבוא לאסוף אותנו מהכניסה עם הארבע על ארבע שלו
כי כל השבילים מלאים בוץ.
אחרי שאבא השתכנע, ארזנו את הדברים והעמסנו אותם אל תוך
המכונית. הנסיעה עברה בשקט כי ראיתי שאבא מנסה להתרכז לראות
דרך מסך הגשם והערפל. מגבי המכונית אפשרו רק מבט זריז אל עבר
הכביש כל כמה שניות. כשהגענו אל שלט הכניסה לאגם חיכה לנו החבר
של אבא. הוא חיכה לנו עם מטריה, ליווה אותי אל המכונית ואחר כך
עזר לאבא להעמיס את הדברים שלנו. בתוך המכונית ישבה אשתו
ותינוק פצפון. אבא והוא נכנסו רטובים לגמרי. אבא העביר מבטו
ממני אל התינוק ושלח יד אל עבר האמא. "מזל טוב", הוא אמר,
"בכלל לא ידעתי".
האם לחצה את ידו של אבא והחבר אמר, "כן, הוא נולד לפני ארבעה
שבועות, לא עושה בעיות, שקט כמו מלאך."
אבא חייך. אני ידעתי כמה בעיות אני עשיתי בתור תינוק.
נסענו בשקט כמה דקות עד שהגענו אל המזח. ירדנו עם כל הציוד
ונפרדנו מהחבר ומאשתו. תוך כמה דקות התארגנו בגשם והתיישבנו.
ישבנו צפופים מתחת למטריה גדולה אחת ושלפנו את שתי החכות. החכה
שלי הייתה פעם של אמא. אבא שמר על שלו. הוא אמר שהוא קיבל אותה
במתנה מאבא של אמא, מסבא שלי, כמתנת נישואים.
זרקנו את החכות והמתנו.
אבא סיפר לי שככל שיש יותר גשם קשה יותר לדוג דגים ובגלל זה
הוא אוהב לדוג בגשם. זה אתגר.
אחרי שעה בערך הגשם שקט מעט והוצאנו סנדוויץ' טונה לאכול. תמיד
הייתי מוציא את הטונה כשאבא לא היה שם לב. אני בכלל לא אוהב
לאכול דגים.

הרגשתי חייב לדבר קצת על אמא. תמיד היינו יושבים על המזח
ומדברים על הכל, על בייסבול ועל בית ספר ועל בנות. אף פעם לא
על אמא. את כל מה שאני יודע על אמא שמעתי מסבא. ואני כבר לא
פוגש אותו כל כך הרבה כי זה קצת קשה לפגוש מישהו שכבר מת.
"איך היה לדוג עם אמא?" שאלתי לבסוף. השאלה הדהדה במוחי אחרי
שהתגלגלה מן הלשון. תהיתי שמא עשיתי טעות.
"זה היה נפלא", אבא ענה בשקט, לועס את חתיכת הסנדוויץ'
האחרונה.
לא התכוונתי לשאול יותר. אבל הוא המשיך.
"היינו יושבים פה, בדיוק איפה שאתה ואני יושבים. אמא תמיד
הייתה מזמזמת שיר של החיפושיות או של ואן מוריסון. לפעמים
הייתי מצטרף אליה בשירה ולפעמים היינו שנינו מתחילים לשיר שיר
אחר לגמרי."
"אני זוכר שכשהייתה יוצאת השמש מהעננים, אמא שלך הייתה אומרת
שאלוהים נוגע במישהו. עושה לו משהו טוב. היא אמרה שזה קורה כל
הזמן, אבל רק כשיש עננים אפשר לראות את זה. היא תמיד הייתה
יושבת פה לידי, מזמזמת, ותמיד הייתה תופסת משהו. היא, עם החכה
המצ'וקמקת שלה שהיא זכתה בה בכיתה ו'. היא לא הסכימה להחליף
אותה, אפילו לא בשלי. והיא תמיד הייתה תופסת. הייתה לה שיטה
לנענע את החכה בצורה מדויקת ככה שהדגים יתבלבלו. הייתי צוחק
עליה והיא הייתה תופסת."

העברתי את המבט שלי אל האגם. הגשם הפסיק. הוצאנו את החכות
והנחנו תולעים חדשות. אחר כך זרקנו אותן חזרה פנימה הכי רחוק
שיכולנו. אבא תמיד היה זורק לי. הפעם אמרתי לו שאני רוצה
לנסות.
הגעתי די רחוק ואבא חייך. הוא אמר שזה כנראה עובר במשפחה.
התיישבנו בחזרה והתרכזנו בחכות כאילו מנסים להשפיע על הדגים.
הרמתי מבט למעלה. בשמיים נפער חור קטן בין קבוצת עננים שחורה.
אלומת אור השתחררה מכבלי העננים וירדה אל הארץ. אבא לא שם לב.
פתאום הרגשתי משיכה בחוט.
"תפסתי! תפסתי!" צעקתי באקסטזה. אבא הנחה אותי ועזר לי לגלגל
את החכה. הוצאתי את הדג מהקרס והנחתי אותו בדלי קטן בצד.
הסתכלנו אחד על השני וצחקנו.
פשוט ידענו, שהדג הראשון הוא תמיד הכי קשה.