עם השמע רעשי האזעקה,
כמו קפיץ, נדרך ממקומו
וכבר זינק, חמוש קסדה,
אל תוך שוחה ולמאחורי הסוללות.
עוד לא הספיק להתרווח,
נמרץ לעבודה ניגש,
מניח אבן בצד אבן, לבנות
חומות מגן איתן.
אגלי זיעה או שמא פחד,
בונה חומות של תקווה.
וכבר סיים, אנחה,
קיפד ראשו ואל מתחת למכתבה.
ולמראה פיצוץ ראשון,
הבין שזה עתה התחיל.
שולף גם הוא את כל כליו
ומתחיל בטיווחים.
לשתק את האויב,
ואז להשחיל אחת פנימה.
שלא ימות, שידמם,
זו אכן אומנות לשמה.
וכך כמו דו שיח מתמשך:
שולח אחד נענה בשלושה,
לפעמים קצת הפוגה.
ואז ב"בום" לפתע היא הסתיימה.
רק אחרי שעות ימים,
נדמו באוזניו קולות התותחים.
מאובק כולו, שוכב פצוע,
על ערש דווי ומפנטז -
"ימים של שקט" שבדרך,
אחרי נסיגות אי אפשר להסתובב.
ולעת ערב דמדומים,
בין הריסות מבצרו התהלך.
בשפיות מחודשת, הוא יודע
זה לא הסוף -
רק מה, מתי, מאיפה ואיך.
בין אבני יסוד מנותצים
לתקרה שכאן קרסה,
לבסוף ימצא מראה.
אביט בה ותגיד
אני זה הוא
ובעצם...
אני זה גם אתה.