מחנק.

הם פשוט חונקים אותי.
החיים.
הם פשוט נופלים עליי, כמו חבורת מתאבקי סומו, ואומנם אני עצמי
לא בדיוק גברת פלפלת הקטנה, אבל אני לא מצליחה לקום.
ויידי ורגליי מחפשות מוצא, ולא מוצאות. והריאות רוצות לתפוס
מעט חמצן. ולא מצליחות.
ומהר מאוד  הכל נהיה שחור. ואני שומעת את העצמות נשברות. ורק
אחרי כמה צלילי התנפצות גפיים שכאלה אני מבינה. מבינה שאפילו
אם הם יסכימו בטובם לקום מעליי, וללכת עם כל המשקל העצום שלהם
והחיתולים הצבעוניים, אני עדיין לא אצליח לקום.
כי נשברו לי הידיים. ונשברו לי הרגליים. ואני לא יכולה לזוז.
ונמחצו לי הריאות.
ובעצם אני כבר לא נושמת. לאט לאט נחנקת, והמחשבות לאט לאט
מתעמעמות, וכל מה שאני רוצה זה מקום לנשום בו.

מה כבר ביקשתי. לא כסף. לא מוניטין. אפילו לא אהבה.
רק מקום לנשום.
ולא אכפת לי שזה יהיה בפינה קטנה באיזה תחנה שכוחת אל של רכבת
תחתית ברובע הפחות סימפטי של ניו יורק, או בסמטא חשוכה ליד כמה
פרוצות בלות שמוכנות לעשות לך את הערב תמורת ארוחה
במקדונלד'ס.
מקום לנשום.

קנוניית הכאב הגדולה.

קורים דברים בחוץ. ובפנים הכל כואב.
רואה אנשים ממשיכים לשתות את הקפה שלהם בבוקר, ממשיכים להתעצבן
בפקקים, ממשיכים להתווכח על דברים שהם לא מבינים.
ואני עצמי לא מבינה. איך אצלם זה לא ככה? איך אצלם לא הכל
כואב?
או שאולי בעצם כולם כמוני.
מתפוררים מבפנים וממשיכים מבחוץ? כולם מסתירים?
קנוניית הכאב הגדולה?
איך הם לא כואבים את העולם הזה? ששוב ושוב מוכיח עד כמה הוא לא
הגיוני.
עד כמה כולנו טיפשים.
עד כמה אין סיבה.

כיווץ נוראי.

כאילו זוג ידיים זרות חדרו לבטן שלי ופשוט מוחצות את כל מה
שמסתובב שם בפנים.
וכל האצבעות פועלות. אני מרגישה. כל אצבע בתורה לוחצת. אולי זה
סוג של משחק. האצבעות מתחרות ביניהן מי תצליח להכאיב יותר. לא
יודעת מי מנצחת, אבל בהחלט יש כמה מתחרות רציניות. וכנראה שזה
כמו משחקי הקלפים שהייתי משחקת עם החברים בתיכון, אין באמת סוף
למשחק. משחקים לתוך הלילה - עד שפשוט נרדמים ליד השולחן. כי הן
ממשיכות וממשיכות. האצבעות.
ולא נראה כאילו הן מתעייפות.
וכל הבפנים כבר עייף מהלחיצות. עייף מהכאב.

קשר חזק חזק.

ואין ידיים שיכולות להתיר אותו. אז הוא פשוט נשאר שם. הקשר.
כבד ומעיק וחזק וכואב. יושב לי בתוך הבטן. ולא רוצה לזוז.
ועייפתי מלנסות להתיר אותו.

צלקות וחתכים.

ונדמה כאילו כבר אין מקום. כאילו כולי מלאה בתזכורות לדברים
ההם. שחתכו והכאיבו ושרטו. והרבה אנשים לא מבינים שלפעמים
הצלקת שנשארת הרבה יותר כואבת ממה שגרם לה.
וכולי צלקות. אבל מבפנים. מבחוץ עור נקי וחלק. שום זכר.
זיכרון של בני אדם הוא דבר מוזר שכזה. מה שנקרא - זיכרון
סלקטיבי. זוכרים את מה שרוצים לזכור. ואיך שרוצים לזכור את זה.
ולי אישית אין בעיה עם זה. שיטה די הוגנת. אחרי הכל -מספיק
שהעולם הרשע הזה מעביר אותנו צרות צרורות. לפחות מישהו שם סידר
שלא נצטרך כל הזמן לחיות מחדש את אותן הצרות. אז הוא יצר
זיכרון אנושי. שלא זוכר הכל. ולא לפרטי פרטים. וככה הוא מציל
אותנו. אבל נעשתה כאן חצי עבודה - כי יש צלקות. ואולי הראש לא
יודע, ולא זוכר, ואין לו למה להתגעגע או על מה לכעוס, אבל הלב
יודע. יודע שמה שהיה כאן לא בסדר. שהיה צריך להיות אחרת. שלא
ככה הדברים צריכים להתנהל.
והלב יכול לכאוב גם על דברים שהוא לא הכיר. ואולי הוא בעצם
כואב על זה שלא הייתה לו ההזדמנות.
אלפי צלקות קטנות שמתחברות לפספוס אחד גדול.
פצעים שדיממו בתמימות נחתמו בשתיקה.

אבא.

ואני הילדה של אבא שלי.
אני חיה כמוהו, וכנראה גם אמות כמוהו.
וקיבלתי ממנו הכל.
את העיניים הדפוקות, והאצבעות הארוכות, והאהבה לכוכבים,
והמתמטיקה, והשקט, והגובה, והגומה מצד ימין, והגנים הדפוקים,
והג'אז, והשתיקה. והדמעות. והגעגועים.

והחושך הקבוע. יום אחד באמצע אוקטובר.

תחשוב אחלה - יהיה אחלה.

ובדר"כ אני בסדר. והסבך נמצא במאחורה של הראש. כנראה שבצד
שמאל. כי משום מה תמיד הקוקו שלי נוטה שמאלה.
ותמיד מעירים לי על זה, ובהתחלה עוד ניסיתי מדי פעם לתקן. אבל
אין מה לעשות. הוא תמיד חוזר לו למקומו הטבעי. באמצע, אבל קצת
לכיוון צד שמאל.
ופתאום אני מבינה שכל הדברים החשובים שלי נמצאים בצד שמאל.
הכאב. הלב. הקוקו.
והדבר היחיד שיש לי בצד ימין זו היד הרושמת. שאיכשהו, בדרך
שאני לא מבינה, מנקזת את כל הכאב, את כל מה שבוער בפנים.
וכותבת. בדר"כ בעט שחור. תמיד במרץ ובשקיקה.

זיכרון.

יושבת בצד שמאל במטוס נוסעים גדול. ליד החלון.
בחוץ חשוך, אבל איכשהו אני מרגישה שאנחנו בתוך ענן.
המטוס מנמיך, ופתאום מתגלים אורות.
בכל מני צבעים, רובם לבנים או צהובים.
נקודות נקודות.
חלק מהן זזות. רובן דווקא לא.

רק אחרי הרבה מאוד שנים הבנתי שאלו היו האורות של תל אביב.

אחרי זה אין כלום.
לפני זה אין כלום.
רק זה.
למשך הרבה מאוד זמן.



ולפעמים אני לא בטוחה אם זה זיכרון שהמצאתי לעצמי. או שבאמת זה
קרה.
ונראה לי שזה לא ממש חשוב.

מקווה שהכל בסדר שם למעלה.
ד"ש לאלוויס.
אוהבת וכועסת,
שירלי.