היום השמיני להתבודדות העצמית שלי בבית כבר הגיע. אני כל פעם
קם ומסתכל מבעד לחלון ורואה אנשים שמתעסקים עם כל מיני דברים,
ילדים רצים במגרש המשחקים כאילו אין מחר. היום הזה בשבילם הוא
יום עם זריחה ושקיעה, אבל אצלי... אצלי זה אחרת.
כל יום שעובר, אני יושב ומתחבא מאחורי הוילונות הירוקים אשר
תלויים לי על החלון, בתוך ערימה של ניירות אשר שמורים אצלי.
ניירות אלה, הם הזיכרון היחיד אשר נשאר לי לכישלון אחד גדול
אצלי בחיים. אפילו מצאתי בתוך הערימה ציורים ישנים שלי, שהייתי
מצייר כשהייתי בן תשע או עשר. הייתי מתיישב לבד על סלע במקום
מבודד בשכונה, ומצייר את כל אשר ראיתי - הרים, ציפורים, שבילים
שונים, עצים וכל מה שהאדם החליט להרוס לאחר מכן.
מאז השתניתי. התחלתי להיות שונה. הפסקתי לצייר, הפסקתי
להתעניין בדברים, וגרוע מכל... נעלמו לי הרגשות. המורה לרוסית
צדקה - אני לא בסדר בראש, ואני לעולם לא אוכל להתבטא.
כעת הגיעה השנה החדשה, שאת ההמשך שלה לא אוכל לראות יותר.
אני לא יכול להמשיך עם הכאב הזה, עם הזכרונות האלה, אשר בכל
פעם שאני נזכר בהם אני נחנק. הפצע הזה לעולם לא יחלים...
לעולם.
אבל יום אחד, אני אלך. ואני אלך לעולם יותר טוב, בו אני אוכל
להסתכל על השמים הכחולים ולא על השמים האפורים, ולדעת כי זה
המקום אליו אני סוף סוף שייך. |