הוא פשוט עלה לי על העצבים, עופר. הפרצוף מדושן העונג שלו,
הקול הפועה שלו, שמפיק בדיחות קרש ומתפוצץ מצחוק. והכי גרועה
הייתה היכולת שלו לדבר בלי סוף על מבצעים והנחות שהוא ואשתו
גילו, קניות משתלמות של כל מיני דברים, שאף פעם לא עניינו
אותי. הוא לא היה בחור רע, עופר, וקצת התביישתי בתגובה
הקיצונית שלי אליו, אבל זה היה חזק ממני. זוננפלד קיבל אותו
לעבודה חודש לפניי, והציג לי אותו כמי שמיועד לנהל את הקבוצה,
מה שזוננפלד עושה כיום בחלק קטן מזמנו. מפה ומשם שמעתי מאנשים
על עופר שהוא בחור נחמד, ודווקא קיוויתי שנהיה ביחסים טובים.
בשבועות הראשונים נראה היה שהם צדקו, שהוא באמת נחמד, והתקרבתי
אליו. כל בדיחה חדשה שהייתי שומע, הייתי מספר לו. סיפרתי לו על
הדייטים שלי. שיתפתי אותו בתחושות שלי לגבי הקבוצה ולגבי
זוננפלד. זוננפלד, טייס קרב לשעבר, או אולי נווט, אני לא בטוח,
ישב בקומת ההנהלה וגלגל עסקאות חובקות עולם. אפשר היה לרכל
עליו בחפשיות, בלי לחשוש, שאולי הוא שומע. חיבבתי את זוננפלד,
עם כל השגעונות שלו, ובכל זאת היה עדיף ככה, שהוא שם ואנחנו
כאן.
גם עופר, מצדו, ניסה להתיידד אתי. הוא השתדל לעזור לי עם כל
העניינים הביורוקרטיים שיש במקומות עבודה חדשים, טפסים שצריך
למלא ולמסור, עסקאות שאפשר לעשות עם מנהלת החשבונות ולחסוך כמה
שקלים, אנשים שכדאי להיזהר מהם. עם הזמן, העניינים האלה הלכו
ונעלמו, אבל עופר לא הפסיק לחפש דברים שבהם הוא יכול לייעץ לי,
ודברים שהוא יכול לעשות במקומי. וזו הייתה בעיה, כי רוב
העניינים שעסקתי בהם בשלב הזה היו מקצועיים, ועופר, כך הלך
והתברר, היה איש מקצוע גרוע. אני חושב שגם הוא הבין את זה,
ולכן הוא כל כך רצה להפגין יכולת בעניינים מנהלתיים, וגם
בעניינים אישיים.
"תגיד, איציק", הוא שאל אותי פעם, "איך זה שלבחור נחמד כמוך
עוד אין מישהי?" "תראה", אמרתי לו, "כשהייתי תלמיד תיכון
באשקלון, הבנות התחלקו בעיניי לשלוש קבוצות. היו הבנות
האיכותיות, שעניינו אותי מאוד, אבל הן הלכו עם הבנים מנבחרת
הכדורסל. אחר כך היו אלה שלא היו מעניינות במיוחד, אבל נראו
ממש מצוין. הן הלכו עם הבנים מנבחרת הכדורגל. וכל שאר הבנות,
מה אני אגיד לך, היה כבר עדיף לפתוח טלוויזיה, לראות מבט
ספורט". עופר צחק את צחוק התיש המתגלגל שלו ושאל "ומאז
התיכון?" "אחרי התיכון הלכתי לקורס תכנות", המשכתי, "ונהייתי
איש היי-טק. בהיי-טק, אתה יודע איך זה: יש ממש מעט בחורות,
משהו כמו אחת לעשרה-עשרים בחורים. הן בדרך כלל בחורות
איכותיות, והן בדרך כלל נשואות באושר לאותם הבנים מנבחרת
הכדורסל. אז הנה, ככה זה שאני עוד עצמאי בשטח".
"אז אולי תתחיל לשחק כדורסל", יעץ לי עופר, "או שתשחק סקוואש,
כמוני". הוא אמר את המילה סקוואש במבטא אמריקאי מתנגן, מבטא
שנשאר לו מהתקופה שעשה עם הוריו בניו יורק. שאלתי אותו איפה
הוא פגש את אשתו, והוא אמר שהיא הייתה מאבחנת מחקר צעירה
ביחידה שלו בצבא, והוא, לקראת סיום שירות הקבע שלו, היה עוזר
לראש המדור, וככה הם הכירו. גיחכתי בתוכי למשמע התפקיד, עוזר
לראש המדור. "אף פעם לא שמעתי על תקן כזה בצבא", אמרתי לו פעם.
"לא", הוא אמר, "זה לא היה משהו אופישל, זה היה תפקיד, שנתן
פיתרון למצב שנוצר בשטח". כן, חשבתי לעצמי, בטח המציאו אותו
במיוחד בשבילך, שתרגיש חשוב. אבל חלפה בי מחשבה נוספת, מי אני
שאצחק על עופר, הוא צעיר ממני בשמונה שנים והולך להיות ממונה
עליי. פגשתי פעם את אשתו בארוע של החברה. בחורה גבוהה ונאה,
לבושה בהידור, ונשמעת הרבה יותר נבונה מעופר. מה היא עושה עם
הננס המדובלל הזה, חשבתי לעצמי. אם היא מחפשת דמות אב, למה
בחרה דווקא תינוק מגודל כמו עופר. אתה פשוט מקנא, שמעתי קול
בתוכי אומר. וזה כאב לי.
או שהייתה הפעם ההיא, שהוא הגה רעיון איך לזכות באיזה שעשועון
טלוויזיה, ששם צריך להמר נגד הקופה, או משהו כזה. זה היה יום
של נאחס, אחרי שבבוקר תפס אותי שוטר על מהירות בדרך למשרד.
הייתי מצוברח. ישבנו לאכול צהריים, והוא התעקש להסביר לי את
עקרונות השיטה שפיתח. "עופר", אמרתי לו, "אני אף פעם לא ראיתי
את השעשועון הזה, לא מכיר את החוקים, עזוב, חבל על הזמן שלך".
"אין בעיה", הוא זרח, "אני אסביר לך את הכללים, זה נורא פשוט".
ישבתי שם, לועס בחוסר חשק, והקשבתי לו. אפילו העמדתי פנים שאני
מבין את הטריק שלו. הייתי מצוברח. איזה יום מחורבן זה היה.
מפה לשם, מצאתי את עצמי מתרחק ממנו. עם כל הרצון שלי להסתדר
איתו איכשהו, מצאתי את עצמי מפסיק לספר לו דברים, מוצא סיבות
לא ללכת איתו לאכול צהריים, ולא מפגין התעניינות כשהוא היה בא
לספר לי על המסעדות המתוחכמות שהוא ואשתו נוהגים לפקוד. לא
עשיתי את זה בכוונה. רק אחרי שהוא היה עוזב את החדר, הייתי
פתאום שם לב ששוב עשיתי את זה, והרגשתי לא נעים. בסך הכל הוא
בחור טוב. הוא לא עשה לי שום דבר רע. זה שקשה לי עם התביעה
הבלתי פוסקת שלו לתשומת לב, זה קטע שאני צריך לברר עם עצמי.
הכרתי את זה מהאחים הקטנים שלי, כשהם עוד היו קטנים, אבל אחים
קטנים אפשר להעיף, ועופר לא הלך לעוף לשום מקום, להיפך, הוא
הלך להתמנות למנהל שלי. החלטתי, שאני צריך למצוא דרך להפסיק
להתעצבן ממנו, אם אני רוצה לשמור על מקום העבודה שלי. זה לא כל
כך הלך לי. חיפשתי איזה צד פחות שמנוני ודביק אצלו, צד שאוכל
לחבב, חיפשתי ולא מצאתי. לאט לאט נוכחתי, שאם אני שומר ממנו
מרחק, אני מתעצבן ממנו פחות. בדיוק אז התחלתי לצאת עם מישהי,
ולא אמרתי לו עליה אף מילה. יום אחד הוא אמר לי, אתה טיפוס די
סגור, נכון? רק העבודה מעניינת אותך. אמרתי לו, אולי זו מין
תקופה כזו.
כמה שבועות אחר כך זוננפלד קורא לנו, ואומר לנו שהוא פגש
בתערוכה באנגליה מנהלת שיווק של בית תוכנה אנגלי, בחורה
ישראלית שחיה בלונדון, ושהוא שכנע אותה שאנחנו יכולים לעזור
להם לפתח את המוצר שלהם, כי יש אצלנו ידע שאצלם חסר. היא סידרה
לו כמה פגישות שם, והם הגיעו לסיכום שאנחנו צריכים להכין להם
הצעה מפורטת, והם יחליטו אם מתאים להם. התחלנו לעבוד על ההצעה.
או יותר נכון, אני התחלתי לעבוד, ועופר התחיל לשגר לזוננפלד
מזכרים עם רעיונות תפלים ולשים לי על השולחן כל מיני מאמרים
שהוא מצא באינטרנט, שהקשר שלהם שלהם לנושא היה די קלוש. בכל
כמה ימים הייתי שולח טיוטא לבחורה, שקראו לה רותי כהן, ומצרף
שאלות שהיו לי. התגובות שלה היו מהירות, ומאוד מאוד לעניין. מה
שהיא לא ידעה בעצמה, היא דאגה לברר, ולקשר אותי עם הבן אדם
המתאים. בהתחלה גם עופר הגיב על הטיוטות שלי. "אל תכתוב ככה,
זה לא מנומס", "תכתוב ככה, זה עושה רושם שאנחנו רציניים". "לט
ד'ם נו ווי מין ביזנס". היו פעמים שהכנסתי את השינויים שהוא
הציע, שלא ייעלב. הוא גם רצה לקבל כל טיוטה לעיון לפני שאני
שולח אותה לרותי כהן, אבל לזה לא הסכמתי, והיה לו שכל לא ללכת
עם זה לזוננפלד. זוננפלד שנא להתעסק בפרטים קטנים, ועופר ידע
את זה.
סיימתי את העבודה, והגיע הזמן להציג אותה לאנגלים, ולדון איתם
בדרכים להמשך שיתוף הפעולה. עופר קיבל ממשאבי אנוש את כל
הטפסים והאישורים, ועשה את כל הסידורים. פגשתי אותו בנתב"ג
במסוף הטיסות היוצאות. ישבתי עם הלפ-טופ, מנסה לעבוד על משהו,
והוא בא מאחורה, הביא לי צ'פחה ואמר, "היית כבר בדיוטי פרי?"
השבתי בשלילה, והוא פצח בפירוט של כל מה שהוא מתכוון לקנות,
ובכמה כל דבר יותר זול מאשר בארץ. יצאתי לגמרי מהריכוז, וגם
נזכרתי שמחכים לי שלושה ימים איתו. "בוא", אמרתי לו, "נעשה
סיבוב בדיוטי פרי, אולי משהו ימצא חן גם בעיניי". אותו הדבר
היה גם בטיסה. עופר ידע על כל הפינוקים שחברת התעופה מציעה
לנוסעים, והוא דאג שגם אני אדע. כשהדיילת התקרבה עם עגלת
המשקאות, הוא שאל אותי אם אני מעדיף תה או קפה, ואם אני רוצה
את הביסקוויט שלו, כי הוא לא אוהב את הסוג הזה. לפחות בזמן
הקרנת הסרט הוא נרגע קצת. אולי משום שהסרט היה חינם, אולי משום
שהוא עדיין לא הגיע להום-סינמה, ולכן עופר עוד לא ראה אותו.
סוף טוב הכל טוב, הגענו למלון, העברנו ערב נחמד בפאב, ולמחרת
בבוקר התייצבנו אצל האנגלים לפגישת עבודה ראשונה, עדיין לא עם
ההנהלה הבכירה. קיבלנו תגי שם, ופקידת הקבלה צלצלה לרותי שתבוא
ללוות אותנו פנימה. ישבנו שם בכורסאות המעוצבות, עם התיקים ועם
מחשבי הלפ-טופ, ומייד נשמע קול נקישת עקבים מכיוון המדרגות.
אני מרים את העיניים. שיואו, אני לא מאמין. זאת רותי אזגי,
הטיתניקית המוזרה מאשקלון.
כשאני הייתי ביוד בית, כל הטיתניקיות היו תולות בנו מבטים,
כולן חוץ מרותי אזגי. היא הייתה רצינית כזו, לא מצחקקת ולא
מצטווחת, לא עושה עיניים ולא מחייכת, אלא אם כן משהו באמת
הצחיק אותה. היא הייתה מתלבשת בפשטות, לפעמים הייתה באה בחולצה
של השומר הצעיר, שהסתירה גזרה מלאה במקצת. רותי אזגי הייתה
בחורה איכותית, כל אחד יכול היה לראות את זה. אבל אני לא זוכר
שהיה לה חבר. אולי לא עניין אותה, אולי כן היה ואני פשוט לא
יודע. עכשיו היא נראתה מצוין. היא לחצה את ידינו, בירכה אותנו
בעברית, והובילה אותנו למטבחון, ומשם, עם כוסות הקפה, למשרד
שלה. "שמעתי שהקפה באנגליה יותר טוב מאשר בארץ", ניסה עופר
לקשור איתה שיחה. "הוא בסדר", היא ענתה, "ואני מציעה שנדבר
בינינו אנגלית". "את צודקת", מיהר עופר לענות באנגלית המתנגנת
שלו, "כדאי שנתרגל לדבר אנגלית בזמן שאנחנו פה". המשרד של רותי
היה מבולגן, אבל נעים. תרתי מסביב אחר תמונות של ילדים, או אחר
תמונה של האיש שהפך אותה מרותי אזגי לרותי כהן, אבל לא היו
כאלה. מהנדס אחד כבר חיכה שם, והיא זמזמה באינטרקום לעוד אחד
שיגיע. רוב השיחה הייתה ביני לבין שני האנגלים, כאשר רותי
מעירה את ההערות שלה ורושמת לעצמה נקודות, ועופר מעיר הערות
משלו. הייתה אווירה טובה של שיתוף פעולה, והתקדמנו יפה.
"מה אתה חושב עליה?" שאלתי את עופר בדרך חזרה למלון. "מה אתה
חושב?" החזיר לי עופר מיד, נועץ בי מבט בוחן. "אשת מקצוע
מעולה", עניתי לו, יודע שלא לתשובה הזו הוא ציפה. "וחוץ מזה?"
שאל עופר. תליתי בו מבט מיתמם. הוא חייך חיוך קטן ומתקתק ואמר,
"היה נדמה לי שהיא מוצאת חן בעיניך". "היא באמת נראית לא רע",
נעתרתי לו. אחרי שתיקה קצרה הוספתי, "עוד לא אמרת לי מה אתה
חושב עליה". "עוד לא הצלחתי לפענח אותה", הוא אמר, אחר כך
הוסיף, "לא אהבתי איך שהיא הכניסה לאנשים שלה, זה ממש לא היה
נחמד". לא אמרתי כלום. "אתה היית מסוגל לעבוד עם אחת כזו?" שאל
עופר. שתקתי לרגע, ואז אמרתי לו: "תראה, אני בטוח שבשלב מסוים
הייתה נוצרת בינינו הערכה, כמו שקורה הרבה בין אנשי מקצוע, ואז
אפשר לעשות דברים יפים ביחד, גם עם אנשים שנחמדות זה לא הקטע
שלהם בחיים". הוא נשף באכזבה ואמר, "אני חושב שזה חשוב להיות
נחמד". המשכנו לצעוד, שותקים. קולות הרחוב היו עליזים, נהמת
המכוניות, טפיפת הולכי הרגל. "הייתי רוצה לדעת למה היא מתנהגת
ככה", אמר עופר כשנכנסנו למלון. "וואט מייקס הר טיק", הוסיף,
"וואט מייקס הר טיק".
למחרת הגיעה השעה להעביר את המצגת. רותי הובילה אותנו לחדר
ישיבות מעוצב בהידור, ובזמן שעופר חיבר את הלפ-טופ לציוד
ההקרנה, הגיעו שני החבר'ה מאתמול, ועוד שניים מבוגרים, אחד מהם
עם עניבה, כנראה זה שיקבל את ההחלטות. התיישבנו סביב השולחן
הסגלגל, ועופר התחיל עם הקטע שלו. פרופיל של החברה שלנו, כמה
הכנסות יש לנו, איזה לקוחות מפורסמים יש לנו, איזה פרויקטים
עשינו, איזה אנחנו רוצים לעשות. הרבה גרפים, אותיות שמנות
וצבעוניות, והרבה ססמאות קלישאיות, מהסוג שמזכיר קצת ססמאות
בבסיסי צה"ל. "תחכום ועוצמה בחבילה אחת", "טכנולוגיה בשירות
העסקים", דברים כאלה. עופר דיבר בשטף, תיבל את דבריו בבדיחות,
חייך חיוכים רבי משמעות ונראה כמו מיליון דולר. האנגלים לא
אמרו כלום. בסוף רותי אמרה לו, "כל זה באמת יפה מאוד, אבל אולי
נעבור למה שאתם מציעים לנו". עופר הבין את הרמז, דילג על כמה
שקפים, והתחיל לתאר בקווים מאוד כלליים את ההצעה שלנו. כאן
התחילו שני המבוגרים לשאול שאלות, ועופר התחיל להסתבך. בשלב
מסוים, הוא אמר להם שהוא רק יסקור את ההצעה באופן עקרוני, ואת
הצדדים הטכניים יפרט איציק. "אתם יודעים מה", אמרה רותי, "אולי
כדאי באמת שנשמע את המצגת של איציק, ונחכה בינתיים עם השאלות".
האנגלי עם העניבה הסתכל בשעונו, ואמר שזה באמת רעיון טוב.
התחלתי להעביר את המצגת שלי, ובאמת העניינים נרגעו, והפגישה
התחילה לקבל אופי דומה לפגישה של אתמול. בשלב מסוים האנגלים
התחילו להסביר זה לזה דברים במקום לשאול אותי, מין דרך לבדוק
שהם הבינו נכון את הרעיון, אבל היה להם מבטא קוקני כבד, ובקושי
הבנתי משהו. כשהם פנו אליי הם עברו למבטא ברור יותר, ואז ראיתי
שהם קלטו את הרעיון, והם מגלים התעניינות. אותה אווירה נשמרה
גם כשהלכנו איתם לאכול.
"ראית איך הבת זונה חתכה אותי?" אמר לי עופר כשצעדנו אל הרכבת
התחתית, "תיכף רואים שהיא ישראלית, ולא משנה כמה שהאנגלית שלה
טובה". "אולי זה התפקיד שלה, להיות האיש הרע", ניסיתי לצנן את
זעמו. "שום תפקיד", חרק עופר, "זיון טוב מדי פעם, זה מה שהיא
צריכה, ד'ט ביץ', ד'ט לסביאן". הנמכתי את קולי ואמרתי לו, "די,
די, עשינו מה שיכולנו, עכשיו זה בידיים שלהם". עמדנו על הרציף,
הוא לא היה גדוש מדי, וגם ברכבת היה מקום לשבת, קצת לפני שעת
העומס של אחר הצהריים. בינתיים עופר נרגע לגמרי, והתחיל לתאר
לי את סיבוב השופינג המקיף שהוא מתכונן לערוך בשעות אחר
הצהריים. הוא התעכב במיוחד על בית כלבו חדש, שנפתח מאז ביקורו
האחרון בלונדון. כל החברים של עופר משבחים את המבחר העצום שיש
שם, מבחר שאין למצוא בארץ. "בוא איתי ואני אראה לך", אמר עופר.
"אני חושב שאני אלך לנוח", אמרתי, "ואולי אצפה קצת בטלוויזיה
המצוינת שיש להם פה". הוא כנראה ציפה לתשובה הזו.
ובאמת, התקלחתי, נמנמתי קצת מול הטלוויזיה, ולפנות ערב יצאתי
מהמלון ונכנסתי לפאב שהיינו בו אתמול. הזמנתי בירה מהחבית,
ובהיתי במשחק הליגה, ששודר בטלוויזיה הקטנה מעל הדלפק. ואז
שמעתי שקוראים בשמי. הסתובבתי, וראיתי את רותי, עדיין בחליפה
שלבשה בבוקר, ולצדה בחור גבה קומה. זיהיתי אותו מיד. קובי כהן,
מחזור מעליי, שיחק כדורסל בהפועל אשקלון עד שהתגייס לצבא. הם
הזמינו אותי לשבת איתם, ודיברנו קצת על לונדון ועל השכונות
שלה, כל אחת עם אופיה המיוחד, על האופי האנגלי והאופי הישראלי,
על תיאטרון ועל טלוויזיה. לקובי, מסתבר, יש משפחה בלונדון,
והיא מאפשרת להם לגור באיזור אופנתי ויקר להחריד, חינם אין
כסף. אלא מה, חשבתי לעצמי. קובי לומד כלכלה, ורותי, איך קובי
אמר, עליה ילמדו פעם בפקולטה לכלכלה. הם היו מאד חביבים,
האלכוהול עשה את שלו, והחלטתי להסיר את המסיכה. "אני חושב שאני
מכיר אותך", אמרתי לקובי, "שיחקת פעם כדורסל בהפועל אשקלון,
נכון? אני הייתי מחזור מתחתיך בתיכון".
נהניתי לראות את ההפתעה על פניה של רותי. "וואו, איזה קטע, גם
אני מאשקלון", היא אמרה בשמחה גלויה, "איך זה שאני לא מכירה
אותך?" ורותי פתחה בסדרת שאלות, מנסה למפות אותי מבחינה חברתית
ולנחש באיזו כיתה למדתי. מסתבר, שמהכיתה שלי היא זכרה את שני
אלה שהיו בנבחרת בית הספר. "באמת מעניין מה קרה איתם", אמרתי,
"אבי גולד ישב לידי בכיתה, נשארתי איתו בקשר עד שהשתחרר ונסע
למזרח". קובי אמר שזה סיפור עצוב, ההוא הסתבך שם בסמים, ואחותו
חזרה בתשובה, מסכנים ההורים. ריכלנו קצת גם על מורים משותפים
שהיו לשלושתנו, ומה היה איתם אחר כך. מסתבר, ששלושתנו למדנו
ספרות אצל תקווה, ושהיא הוציאה לא מזמן ספר שירים פרי עטה.
"תמיד חיבבתי אותה", אמרה רותי, "אבל לא חשבתי שיש לה את זה.
מגיע לה, בחיי שמגיע לה, אחרי כל מה שהיא סבלה מאיתנו". נשארנו
שם לשתות ולהעלות זכרונות עד שהחשיך, ואז הייתי צריך להיפרד
מהם, ולגשת למלון כדי להתכונן לטיסה חזרה.
במבט לאחור, אותה שעה בפאב הייתה הרגע הכי נעים בכל הנסיעה
הזו. מהמצגת לא יצא כלום, ויותר מאוחר קראנו בעיתון שבית
התוכנה הזה נמצא בקשיים כספיים, ולא ברור אם יחזיק מעמד. למקרא
הידיעה חשתי הקלה מסוימת: לפחות לא בגללנו לא יצאה העסקה אל
הפועל. עופר בכלל היה מרוצה ואמר, שכמו שהם מנהלים שם את
האופריישן שלהם, זה בכלל לא מפתיע שהם מפסידים ומפסידים בלי
סוף. בהזדמנות אחרת, כשהעלינו זכרונות מהנסיעה, הוא אמר בחיוך
ממזרי, "אם הם יפטרו את רותי כהן הזאת, אנחנו יכולים לקלוט
אותה אצלנו, נחמד שיש בחורות יפות במשרד". חיוכו התחלף ברעמי
צחוק כשהוא הוסיף, "היא עושה קפה מצוין, אני מוכן להעיד על זה
בעצמי". הבדיחה הגעילה אותי, אבל חייכתי אליו בנימוס.
כמה שבועות אחר כך, זוננפלד אוסף את כולנו אליו למשרד. "כמו
שכולכם יודעים", הוא פותח, "אני לא מצליח להקדיש לניהול הקבוצה
את תשומת הלב הנדרשת, עם כל הדברים האחרים שאני מתעסק איתם".
הנה זה בא, חשבתי לעצמי בעצב, נגמרה החגיגה, זמנו של עופר
הגיע. "החלטתי למנות לקבוצה מנהל קבוע", אומר זוננפלד, עושה
פאוזה קטנה, וממשיך: "רותי כהן עבדה איתנו די מקרוב בתקופה
האחרונה, עופר ואיציק מכירים אותה היטב, ואני בטוח שביחד איתה
תוכלו כולכם להסתער על יעדים חדשים, להגיע להישגים חדשים,
ולקדם את הקבוצה מכל הבחינות". כאן זוננפלד עצר שוב, נותן
לדברים לחלחל ולהותיר את רישומם. הבטתי סביב, ומבטי נתקל
בעופר, שפניו היו אפורים כשולי הקדרה. פתאום נפל לי האסימון:
אני לא צריך להתחנף אליו יותר.
היציעים געשו באוזניי, החצוצרה האימתנית הריעה, צעיפים התעופפו
באוויר, ואני הרגשתי איך זה עולה בי מקרקעית הבטן עד לגרון,
ומעמוד השדרה עד לאצבעות הידיים. התרוממתי בכיסא ואמרתי, "אני
רוצה להגיד משהו". כל המבטים הופנו אליי, ואני אמרתי לאט
ומדויק, שעופר ישמע כל מילה: "נהניתי מאד לעבוד עם רותי כהן,
היא אשת מקצוע מעולה והיא גם בן אדם נעים ונחמד מאוד". הישרתי
מבט אל זוננפלד והוספתי, "אם להשתמש בביטוי מעולם הספורט, אני
חושב שעשינו פה רכש מצוין. פשוט מצוין".

30.8.2001