[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הגעתי למשרדי הצנוע לאחר לילה שלם של מרדפים ארוכים ללא
תוצאות.
כל ניסיונותיי בחודשים האחרונים לתפוס את ג'וני המצולק נפלו
לבור שופכין עמוק ומסריח, שדמה יותר מכל לריח פיה של אישתי
לשעבר. השנייה, לא הראשונה. לראשונה היו דווקא הרגלי היגיינה
נהדרים. בגלל זה נפרדתי ממנה. לא יכולתי לסבול את הריצה
המטורפת שלה לשירותים אחרי כל ביס שלקחה במהלך ארוחותינו
המשותפות רק כדי לצחצח שיניים.

נחזור לענייני. ג'וני המצולק. הבוס הכי קשוח של המאפיה של
שיקגו. הרוצח הכי נתעב בעיר הרוחות. שחקן הפוקר הכי טוב של
משחקי יום שישי בערב, שהפסיקו להזמין אותי אליהם מאז גילו שאני
בלש פרטי. כן. בלש פרטי. כל-כך פרטי, שאף אחד לא שוכר את
שירותי אפילו.
הייתה תקופה שהייתי משלם לעצמי ללכת לתפוס איזה בעל בוגד
באשתו, או למצוא איזושהי בחורונת שברחה מהוריה, אבל הבנתי מהר
מאוד, שהכסף שייך לי בכל מקרה, ואני לא יכול להמשיך לחיות כך.
אז החלטתי ללכת למצא את ג'וני המצולק, ולדרוש ממנו שישלם לי על
העובדה שאני לא מסגיר אותו למשטרה.
אבל לג'וני כנראה היו תוכניות משלו. הוא נעלם, ולא הצלחתי
לתפוס אותו. בעסה.

אחרי שהסתובבתי ברחובות החשוכים של שיקגו בחיפושים אחר ג'וני,
ללא תוצאות, החלטתי להדליק את פנסי מכוניתי, ועשיתי סיבוב שני.
גם זה לא עזר.

אצטרך כנראה למצא לי משהו אחר לעשות. כרגע, אני מרגיש פשוט חסר
ערך לחלוטין. אולי פשוט כדאי לי לשתות את עצמי לדעת. לפחות
להיום. מחר, מחר יהיה טוב יותר. אולי אפילו תיכנס איזושהי
בחורונת ארוכת רגליים ישירות למשרד, ותציע לי מקרה. אמיתי
הפעם. לא כמו בפעם הקודמת, שאמרו לי ללכת לחפש את עצמי בחנות
הכלים שמעבר לכביש. איך עשו ממני צחוק אלו, לא הייתי שם בכלל.
בעל העסק אפילו לא זכר שאי פעם נכנסתי לחנותו.





ישנה סטיגמה מאוד נדושה הדובקת בי ובחברותיי הטוענת שאנו לוקות
בשכלנו. אז נכון שהחיים כפו עלינו עבודה מאוד לא טריוויאלית,
ובלשון כל יידישע מאמא: "פוי! פשקרב כולירע, בחורות ערומים זה
לא טוף!", אנחנו אימצנו לעצמנו עבודה שלא בדיוק מכבדת את
בעליה, אבל בהחלט מכניסה כסף טוב.
ומשום שהעולם של היום דוגל ברכושניות, שחיתות, ורדיפת בצע-
העבודה שלי מספקת אותי.
כן, אני זונה.
מהבחורות הללו שאזור מחייתן מסתכם באיזו צומת עלום שם אי שם
במרכז שיקגו, מאלו שחושפות את הפיגורה המסוקסת שלהן ומספקות את
יצריהם המיניים של זכרי שיקגו שטופי ההורמונים והטסטוסטרון
המשווע.
אני עדיין לא מבינה את הסקנדל הגדול שמעוררת המילה "זונה".
בתנ"ך הקדוש התכחשו להיותנו זונות, והציגו אותנו בתור "מוכרות
מזון". כשאני הולכת לתומי ברחוב, והמיני קצת קופץ למעלה,
וכתוצאה מכך, עכוזי המחוטב מבצבץ קמעה, אני מסוגלת להבחין
במבטיהם המזועזעים של עוברי האורח, ובאימהות השמרניות הלוחשות
במוסווה לילדיהן התמים:
"אתה רואה את זאת? היא אישה רעה, היא חוטאת וממרה את פיו של
היושב במרומים, היא... היא... מושחתת."
ומה שהכי מעורר את חמתי, היא העובדה שאלו, החרטבונות המדברות,
לא מודעות לעובדה שגם בעליהן הנאורים לכאורה, שוכרים את
שירותיי, ויבוא יומם של ילדיהן הקטים לטעום את טעם יחסי המין
עם אישה אמיתית ובטוחה בעצמה.
ובכנות? אינני חשה באי אלו רגשי נחיתות מבישים. הנני משלימה עם
זהותי, עבודתי, ומראי הזול. ורק לשם הפרוטוקול - אינני מסתייגת
מהעובדה שישנן ישויות ניפומניות, וגאה להיות אחת כזאת. מלבד
העובדה שהנני נחשבת לטופ של הטופ מקרב חברותיי, ובעקבות כך
מקבלת טיפים שמנים למדי, במסגרת יום עבודה רגיל לחלוטין, יש לי
העונג לפגוש בטיפוסים שונים ומשונים.

ישנם אנשי העסקים, שבאים, עושים את שלהם, והולכים, תוך כדי מתן
טיפים מכובדים למדי.
ישנם המניאקים, שדופקים אותה בכמה סיבובים מתישים, ומשאירים
טיפים עלובים ומבישים.
ישנם הנערים, שהמפגש המרנין איתי מהווה את הפעילות המינית
הראשונה שלהם, והם דוגלים בהתלהבות מהולה בהתרגשות, ובין לילה
- הופכים לגברים כשרים למהדרין.
וישנם המאפיונרים.

המאפיונר שזכור לי לאו דווקא לטובה, הוא אנטוניו בן המקק.
אנטוניו בן המקק היה, כמובן, איטלקי אותנטי למדי, אך לא
ידידותי במיוחד. הוא היה גוץ קטן וכעור, שחום עור, עיוור
למחצה, ומושחת אמיתי. היו שמועות על כך שטיגן אוזנו של אחד
מעוזריו, דיברו על מקרי מוות מסתוריים ששמו נקשר בהם, אך לא
היו הוכחות, כמובן.
כמדומני, נשאתי חן בעיניו של אנטוניו בן המקק, ובין משגל מזדמן
לכוסית ויסקי, ניהלנו שיחות מרנינות על הא ועל דא ובעיקר על
זה. אך בלילה נטול ירח אחד, אנטוניו סיפר לי על טניה אלחנדרו
- מאהבתו הלטינית בת ה-25 אשר זמם לרצוח בדם קר, משום שסירבה
לבוא איתו בברית הנישואין.
נאלמתי דום, וידיי הענוגות החלו לרעוד במרץ. התכוונתי להתלונן
במשטרת שיקגו, ולהסגיר את אנטוניו בן המקק, אך הוא נעלם באופן
מסתורי, ובמשך חודשיים תמימים לא נראה בצומת מגוריי.

ידעתי שמשהו צריך היה להיעשות, התכוונתי לשכור את שירותו של
בלש פרטי.
כמו כן, ישוב ישבתי על כיסא הפרווה שלי, חוככת בדעתי, ומהרהרת
קמעה על משמעות האירוע שהייתי עדה לו. מאיפה, בחייאת זומזום,
אקריץ בלש פרטי?!
בסופו של דבר, הגיע אליי איזה פציינט, סאדיסט אחד - ג'וני
המצולק. הוא סיפר לי על בלש פרטי עלום שם, שהאבטלה נטעה בו
תסכול עמוק, ופשוט מנצל את ימיו הרבים לרדיפה חסרת כל מהות אחר
אותו ג'וני, שניחן בתסמונת-ההיעלמות-התמידית.
'מה יש לי להפסיד?' מלמלתי לעצמי, ויצאתי אחר אותו בלש ממורמר,
שדר באיזו סמטה עלובת מראה, באחד מרחובותיה החשוכים של שיקגו.

התדפקתי על דלתו, והוא פתח לי אותה, לבוש חלוק סאטן מעופש, וכך
- מפוחדת אך בטוחה בעצמי, נכנסתי למשרדו המאובק.





דפיקות בדלת. מי זה יכול להיות? הפעם האחרונה שמישהו דפק בדלת
הזאת, הייתי אני. רק אחרי רבע שעה נזכרתי שזה המשרד שלי ופתחתי
את הדלת עם המפתח שעדיין היה בתור חור המנעול. אני תמיד משאיר
שם את המפתח, הרבה יותר קל מאשר להתחיל לחפש אותו בכל מקום.
הצצתי מחור ההצצה שבדלתי, לראות מיהו אותו מקיש בדלת מסתורי,
ומוחי נדהם. עיני קפצו מחוריהן. העין שלא הסתכלה דרך החור
נתקעה בדלת, השנייה סתם קיבלה נקע.
מחוץ לדלת משרדי עמדה לה בגאון האישה היפה ביותר בשיקגו, אם לא
בעולם כולו. לא שהסתובבתי הרבה, אבל אחרי שלוש ארבע כוסות
ויסקי נקי, כל אחת שהייתה עומדת מחוץ לדלת משרדי הייתה האישה
היפה ביותר בעולם.
רצתי מהר לארון שלי במשרד, שם אני מחזיק את הציוד המיוחד
לענייני השעה. בעיקר משקאות חריפים. במקרה היה לי שם הפעם גם
חלוק סאטן חדש ויפיפה, שקניתי רק בשבוע שעבר בחנות כל-בו
יוקרתית, למקרה שאפגש עם איזושהי בחורונת חביבה.
פתחתי לה את הדלת. ובחנתי אותה מכפות רגליה ומעלה מעלה, מעלה
עד למרגלות ראשה הבלונדיני טבעי. או לפחות צבוע ממש ממש טוב.
הבחורה הייתה לבושה במיטב בגדי המעצבים של שיקגו, היא ידעה
להתלבש, אין מה להגיד בקשר לזה. נדף ממנה גם ניחוח עדין, של
בושם יקר. לא יודע איך להסביר אותו. היא הריחה, כמו כסף. וזה
רבותיי, משהו שאני מאוד אוהב.
הזמנתי אותה לשבת בכיסא שליד שולחני. היא סירבה.
ניקיתי את הכיסא משאריות ארוחת הצהריים של אתמול. והזמנתי אותה
לשבת פעם שנייה.
הפעם הסכימה. אבל רק אחרי שהבטחתי לה, שהכתם הנוסף שהיה שם, לא
היה של אוכל.
הלכתי לצידו השני של השולחן, אך לא מצאתי כיסא לשבת. הנחתי
שהעובדה שמעולם לא היה לי לקוח, גרמה לחוסר תשומת ליבי לפרט
שהיה לי רק כיסא אחד במשרד.
התיישבתי על השולחן. היה נוח.
שאלתי את הבחורונת כיצד בדיוק אפשר לעזור לה. היא נראתה קצת
חוששת. הבטחתי לה שאני יכול להגן עליה מכל דבר. שאיתי, היא
תהיה בטוחה תמיד. ושבלעדי, אין לה עתיד.
אחרי שהיא סיימה לצחוק, סיפרה לי את הסיבה לצורך שלה
בשירותיי.
חיכיתי שהיא תסיים את מעשיה בשירותים שלי. ואז, הוצאתי ממנה את
שהייתי צריך לדעת.

אנטוניו בן המקק, חתיכת הרפש המגעילה של העולם התחתון, נשיא
אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת הפשע המאורגן בשיקגו, עמד לבצע
רצח נוסף. הוא עמד לרצוח את טניה אלחנדרו. זנזונתו הקבועה, אך
הבלתי חוקית. וזאת למה? כי היא איננה הייתה חפצה להיות נשואה
למאפיה. היא בטח ראתה את הסרט, והרגישה שזה לא בשבילה. מה גם
שלא נראתה דומה אפילו ממרחק למישל פייפר.
אמרתי לבחורונת שאקח על עצמי את המקרה, בשתי תנאים.
הראשון, שתגיד לי את שמה. והשני, שתגיד לי איך בדיוק מצאה
אותי. כי יכול מאוד להיות שהסיבה שאף אחד לא בא אלי עד כה כדי
לבקש ממני עזרה, היא שלא סיפרתי לאף נפש חיה, שאני בלש פרטי
והייתי מעוניין להיות בטוח בזאת, לפני שאני מרביץ לעצמי קשות.

הבחורונת התלבטה קשות, האם לספר לי או לא, אך בסוף הסכימה. שמה
אפרודייטי, מייטי אפרודייטי. השם לא ממש הלם אותה, היא לא דמתה
בכלל למישהי שבאה מאוסטרליה. אבל למען האמת, הדבר היחיד שידעתי
שבא מאוסטרליה, היו קנגרוס. וגם ניקול קידמן. קנגרוס וניקול
קידמן. כן. בהחלט.
שאלתי השנייה, נותרה בלא מענה. אפרודייטי לא הייתה מוכנה כלל
לספר לי הכיצד היה שמצאה אותי. עובדה זו נראתה לי קצת חשודה.
אבל הייתי שיכור מכדי לחשוב על יותר מדי דברים בבת אחת. וכרגע
היו לי כבר שני דברים על הראש. הראשון היה לעצור את אנטוניו,
והשני היה לברר האם יש לאפרודייטי את הגוף שחשבתי שיש לה, לפי
התלבושת הצמודה צמודה שלה.
למען האמת, לעצור את אנטוניו, היה הדבר השני שהיה לי בראש.

אפרודייטי, החליטה להוסיף עוד משהו לראשי. את בקבוק הויסקי
שלי. אני חושב שזה היה בעיקר בגלל שהתחלתי לנסות להפשיט אותה,
תוך כדי שהיא מספרת לי על אנטוניו.
היא חשבה שזאת גסות רוח. נשים.
הכל שחור עכשיו.





בלשים כאמור, הם עם חושני עד כאב. אומנם חלוק הסאטן מעט הרתיע
אותי, כי חששתי שמא הבלש אדמונד קולפילד נוטה לצד השני, אך
במהרה נוכחתי לדעת, שהבחור סטרייט למהדרין, משום שהפשיט אותי
במבטיו. כנראה שהוא מתוסכל מינית. הדירה המוזנחת שלו, והמשרד
שגם היה חדר השינה, היו מלוכלכים ומאובקים, וניתן היה להבחין
בעובדה שזכר משתכן שם.
הבלש קולפילד היה בחור כבן 30 ומשהו, גבוה וחסון. הוא היה
מגולח למשעי, וניחן בחיוך אינפנטילי עד מאוס. אבל מה אומר ומה
אגיד? עד הקטע שבו החל למשש ולגשש, ואיך אומרים? להיווכח
בנפלאות גוף האישה במו ידיו, ממש מצא חן בעיניי.
באמת שלא התכוונתי לגרום לאי אלו נזקים בלתי הפיכים בגוף
ובנפש, אך גם לזונה כמוני יש קווים אדומים.
השהות במחיצתו הלחיצה אותי קמעה, במיוחד משום שחקר אותי
אינסוף, לכן אספתי את דבריי, בדקתי שקולפילד עדיין בין החיים,
ונטשתי את דירתו, זאת לאחר שרשמתי את מספר הטלפון שלי על פתק
קטן שהנחתי על השולחן - שהיה גם הכיסא.
ימים רדפו אחד את השני, וקולפילד לא צלצל. חששתי שמא הוא מוצא
עצמו מאושפז באיזה מרכז לבריאות נפש כתוצאה מהטחת בקבוק הויסקי
האכזרית למדי שהייתה נחלתו. כמו כן, מצאתי עצמי מתחבטת אין סוף
בשאלה - "האם הזנזונת הלטינית עדיין מתנשמת לה ומהלכת על פני
כדור הארץ?"
הלחץ הנפשי שאנוכי הייתה נתונה בו היה נוראי עד מזוויע, ו...
אומנם קצת קשה להודות בכך, אך הביצועים שלי בחדר המיטות לא היו
כתמול שלשום, והסרסור שלי זרק אותי. התקרית הזאת הייתה מעין
סטירת לחי אימתנית לאגו שלי, ונותרתי הומלסית ענייה הלבושה
במלבושים מינימליים בחורף הנוראי של שיקגו.
מיואשת ומושפלת, מצאתי עצמי מתדפקת בשנית על דלתו של קולפילד,
בעיצומו של ליל חורף קר ומושלג.





לקח לי די הרבה זמן לשים לב, אחרי שהתעוררתי, שטפטופי הדם
שניגרו על מצחי, הינם שלי. בהתחלה פשוט הנחתי ששוב נפער חור
ענק בתקרה שמעלי והילדים של השכנים יורקים עלי כדי לעצבן אותי
ולגרום לי לזרוק עליהם בקבוקים של שתייה חריפה. הוריהם לא היו
מפרנסים אמידים מי יודע מה, והילדים היו חייבים למצא דרך
חלופית להשיג את המשקאות שלהם. מסכנים.

כאשר כן הבנתי שמה שנוזל לי על המצח הינו דמי שלי. הרצתי את
עצמי לבית החולים הקרוב. בדרך התעלפתי. לא יודע אם זה היה
מחוסר דם, או מהקור העז שהשתרר באיזורינו ונכנס לי ישירות לתוך
העצמות בגלל חלוק הסאטן הפתוח שאיתו יצאתי מהמשרד.

יומיים לאחר שמישהו, כנראה איזה קבצן נחמד מהרחוב השכן, הביאני
לבית החולים, יצאתי ממנו, מחוזק ובעל עבודה. חזרתי למשרדי, ושם
מצאתי פתק, בכתב ידה של אפרודייטי, עם מספר הטלפון שלה.
התקשרתי. מישהו ענה לי בצד השני, ואמר שהגעתי למכון הבריאות של
יבגני. כנראה שאפרודייטי נתנה לי מספר שגוי, כדי שלא אוכל למצא
אותה. כנראה רצתה להיעלם לכמה ימים, בזמן שאני פותר את התיק
שניתן לי. אולי פחדה מבן מקק, אולי לא.

הלכתי לעשות כמה מחקרים קטנים ויסודיים. כיאה לבלש פרטי
מהברנז'ה של בלשי שיקגו.
אחרי שתי שיחות טלפון קצרות, אחת למשטרה, ואחת מיד אח"כ, לחדר
המתים של שיקגו. מצאתי את טניה אלחנדרו. היא לא הייתה פנויה
כרגע לדבר בטלפון. ביקשו שאנסה בגלגול הבא. לא ממש הבנתי את מה
שאמרו לי. ואמרתי שאתקשר מאוחר יותר.

לפתע, דפיקה נוספת בדלת. הצצתי שוב מבעד לחור ההצצה. זאת הייתה
אפרודייטי. היא נראתה כמו הומלסית ענייה הלבושה במלבושים
מינימליים בחורף הנוראי של שיקגו. הכנסתיה מהר לתוך משרדי הקט,
וניסיתי לחמם את האווירה. היא סטרה לי.

חיממתי לה קצת ויסקי, ונתתי לה לשתות, אחר כך הצעתי לה את
המיטה. היא הסתכלה עלי בעין עקומה. ביקשתי ממנה להחזיר אותה
למקום, כי זה מגעיל אותי. היא הסכימה.
הבטחתי לה להתנהג כמו ג'נטלמן, ולא לעשות לה שום דבר כשתישן.
והחלטתי לצאת לסיבוב קצר.

בחוץ, בחורף המשוגע של שיקגו, עיר הרוחות, מצאתי את עצמי נכנס
לתוך מועדון מפוקפק, מהסוג שהייתי הולך מדי פעם בפעם. אך הפעם,
לשם שינוי, החלטתי לשאול כמה שאלות, במקום להשתכר ולהתחיל עם
הבנות עד שהשומרים יעיפו אותי.
בעל המקום אמר שהוא מכיר את טוני המקק. ואם אני מחפש את
זנזונתו, שאיחרתי את הרכבת.
שאלתי לאן היא נסעה. הוא החליט להתחמק, באומרו שנסעה למקום
שכולו טוב.
אמרתי לו שזה לא ייתכן, שאין מקום כזה, ושאם היה, כולם היו
הולכים לשם. הוא הסתכל עלי כאילו הייתי מפגר והתחיל לטפל
בלקוחות אחרים.

החלטתי להרים ידיים. העיפו אותי מהמקום. אמרו שאני צריך
מקלחת.

חזרתי למשרדי. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, הייתי בטוח שלא השארתי
אותה ככה.
נכנסתי פנימה בסערה, המשרד היה הפוך לחלוטין, כאילו שהתקיים שם
ריב ענקים. אפרודייטי לא הייתה שם. היא נעלמה.





קפואה מקור, ובעיקר מושפלת עד כאב, נכנסתי למעונו הפרטי של
הבלש החביב עלי. אוסיף ואומר, שהוא השמיד לאלתר את חלוק הסאטן
הזוועתי, ובכך הושג יתרון משמעותי למדי עבורו.
בעודו מציע את המיטה, הבחנתי במבט העצוב והמיוסר שתפס את מקומו
בפניו. הצד הפסיכולוגי שבי הלך ונהייה דומיננטי מרגע לרגע,
והגעתי למסקנה שאדמונד קולפילד הנו אדם אומלל, ולא מאושר. כמעט
שנשקתי לו על הלחי, באמת שתכננתי לפתוח עצמי בפניו, אבל באותה
שנייה, הוא מלמל בקול נוגע ללב:
"אהה... טוב, אני הולך להסתובב קצת, אההה... אז אהה... ביי."
גברים הם עם עילג. הכיצד לא הבחין בצער העמוק שהפגנתי? הכיצד
נטשני לאלתר קפואה ומפוחדת בדירת הזוועות שלו?
במהרה התעשתי, והחלטתי שבמוקדם או במאוחר, קולפילד זה ירחיב את
אופקיו, ואולי... אולי יבחין בסבלה של זונה ממורמרת שעד כה לא
מצאה את האושר הצרוף שהובטח לה בעודה הייתה ילדה קטנה,
אופטימית, ושטופת תקווה.

ניגשתי לעבר המטבחון הכעור והאי-היגייני למראה, ותרתי אחר מים
ראויים לשתייה, כשלפתע שמעתי לחשושים וצעדים מאחורי הדלת.
במהרה פצחתי במלאכת ציור תסריטים מפחידים בעליל, כשבכל אחד מהם
חזר האלמנט הבא: אנטוניו בן המקק מטיח את ראשי הבלונדיני
בקירות הבית, לאחר מכן שולף גזר גמדי ומחדיר לתוך אוזניי,
בתקווה למצוא שם זהב או לפחות עדר שלם של נקבות שטופות ריר
החפצות לעולל בו מעשים מגונים.

רועדת מפחד ומקור, מתוך אינסטינקט בסיסי, תרתי אחר סכין, או
אקדח, או פומפה - כל דבר שבא ליד, העיקר שיבוא משהו. הרחשים
והתלחשויות גברו, והאדם שנגלה לעיניי רגעים ספורים לאחר מכן,
היה אותו בן מקק גוץ וכעור, שבמהרה דאג לכוון אקדח לא סימפטי
במיוחד לרקתי.

"אפרודייטי, היפה בנשים," לחש במבטא איטלקי באוזני הרגישה,
"ציפור קטנה לחשה לי, שהחלת 'לזמר' בקצב, והדלפת את העובדה
הכה-סימפטית שהנני חפץ במלאכת חיסול הכלבה הלטינית, לאיזה בלש
מפוקפק שלא שמע על ויאגרה. אבל יקירתי המאותגרת שכלית, דבר לא
יעמוד בפני אנטוניו בן המקק! דבר! וגם לא זוג רגליים יפות
כשלך!" אמר, והחל צוחק צחוק מרושע.
עוזריו המאותגרים שכלית החלו מצחקקים בקצב, ובן המקק השתיק
אותם בהינף יד.
"אפרודייטי, האם הנחת, ולו לרגע, שבן המקק יותירך מסתובבת
חופשי בשעה ששמו הטוב, עומד לרדת לטמיון? והאם חשבת - שאת
ואיזה בלש חסר תועלת תהיו מסוגלים למנוע מבן המקק להרוג את
המוטציה הלטינית?! אז מבזק חדשות בובה'לה - מאוחר מדי!"

הייתה זו אינטואיציה נשית מאוד נחוצה, שהפצירה בי להכות אותו
באזור מאוד אסטרטגי וחיוני.
"אאוץ'! חתיכת כלבה מזדיינת!" זעק, ופניו הכעורות נראו כועסות
מתמיד, "אתם! יא רפי שכל! תפסו אותה!"
במהרה, שני זכרים שחסכו מעצמם דיאודורנט החלו רודפים אחרי
בפיגור-מה, בשילוב שאגות: "היא שם!" "לא, היא כאן!" "תפוס
אותה!" "לא יכול!", ואני? כיעלה קלת-רגליים נסתי וברחתי מהם,
עד שבסופו של דבר, הוכנעתי ונגררתי על ידם לתא המטען של
הלימוזינה, שהייתה רכושו הגנוב של אנטוניו בן המקק.

אך, ידידיי הנהדרים להפליא, האם, ולו לרגע קט, פקפקתם
ביכולותיה הקסומות של האישה שטופת החן - אנוכי? כמובן שלא
שכחתי להשאיר רמז קט לבלש באשר למקום הימצאי, כי כאמור- בן
המקק לא היה אדם מתוחכם במיוחד, ואת כל קורבנותיו אסף במקום
נדוש למדי - בחנות הנשקים של מומו. וכך, בכתיבה חפוזה ומרושלת
עד כאב, כתבתי לבלש פתק נוסף שהונח על השולחן, על מותה הנוראי
של הלטינית, וגם טרחתי לציין עד כמה אנוכי התאהבה בו קשות.





הסתובבתי חסר חוש התמצאות בסיסי בתוך המזבלה שקראתי לה מדי פעם
משרדי, חיפשתי משהו. לא ידעתי מה. אבל ידעתי, שלא ייתכן
שנשארתי ללא אפרודייטי שלי וללא שום קצה חוט שיובילני אליה.
לאט לאט חדר איזושהי הרגשה מוזרה לתוך ליבי המנוון, הרגשה שלא
יכולתי לתת לה שם, או הגדרה. הרגשתי פחד. פחד שיקרה משהו
לאפרודייטי. הרבה זמן לא הרגשתי פחד כזה. לא מאז שאישתי
השלישית נאבדה בלילה בתוך הקניון הגדול של שיקגו, בעת חיפושיה
אחר נעלי דוקטור מרטינס שחורות וגבוהות. הייתכן, שאני מרגיש
משהו כלפי אותה אפרודייטי? כלפי, האלילה בעלת הרגליים עד אין
סוף? בעלת רעמות התלתלים הבלונדיניות?  כלפי, בעלת החיוך המשגע
ומכת בקבוק הוויסקי הניצחת? נשים. איזה עם. קודם מדהימות אותך
בתכונותיהן, ואחר כך נחטפות. איזה עם מוזר.

החלטתי ששום רמז ששווה משהו, לא ימצא אצלי במשרד, לא נראה לי
שהיה לאפרודייטי מי יודע מה זמן להשאיר פתק או משהו. החלטתי
ללכת לחפש רמזים במקום אחר.
הסתובבתי לכיוון הדלת, ועמדתי לעזוב. ושם זה היה. פתקון קטן,
בגודל של עמוד פוליו ממחברת ספירלה גדולה, נעוץ על מפתן דלתי
עם סיכה ורודה ומעוטרת בקופידונים קטנים וחמודים. הפתק היה
כתוב בכתב ידה של אפרודייטי, זכרתי אותו מאז הפתק שכתבה לי
אחרי שריסקה גולגלתי עם הבקבוק לפני שבוע או משהו.

בפתק היה כתוב: "אדמונד יקירי, ברגעים אלו ממש, בן מקק האיום
מכל מבצע בי פעולת חטיפה אכזרית עד כאב, עם נשק מגעיל צמוד
לרקה וכל המשתמע מכך. אין לי הרבה זמן לכתוב לך את הפתק הנ"ל,
מכיוון שבכל רגע, אצטרך לבעוט לו בביציו כדי שאוכל לנסות
ולברוח.
אדמונד, לא אוכל לעשות זאת, והם יכניסוני לתוך תא מטען של
לימוזינה גנובה. הם ייקחו אותי לחנות הנשקים של מומו, זהו
המקום שאליו בן מקק בן הבלייעל לוקח את כל קורבנותיו.
בוא לקחתי מהר, פן יקרה לי את אותו הדבר שקרה לטניה אלחנדרו.
כן אדמונד, טניה אלחנדרו מתה, פג תוקפה, היא איננה עוד בין
החיים. הרוח עזבה את מפרשיה, חייה אינם עוד חיים. היא עזבה
לעולם שכולו טוב, עולם בו המתים חיים. מוות הוא דרכה. אדמונד,
טניה מתה. מתה אני אומרת לך. מתה!!!
נ.ב, אני אוהבת אותך."

מסתבר שלטניה קרה משהו. נצטרך לברר מה זה היה, בעוד אני מציל
את אפרודייטי שלי ממוות בטוח.

יצאתי ממשרדי בריצה, ישירות אל עבר בית הנשקים של מומו. כאשר
הגעתי, שלט "סגור" קידם את פני. לא יכולתי להכנס. החלטתי לחכות
עד שמומו יבוא ויפתח את החנות.
לפתע, נשמעה צעקה מבפנים. הרגשתי ששלט הסגור, יכול להיות מעין
הטעיה מתוחכמת.
הלכתי לצידו האחורי של החנות, ונכנסתי דרך הדלת האחורית.

שלפתי את נשקי, וצעקתי "עצרו או שאני יורה!".
הרגשתי מכה חזקה בעורפי, ואת ההרגשה המוכרת של חוסר ההכרה
הממלאת את גופי.
הכל שחור עכשיו. שוב.





נסיעה בתוך תא מטען היא לא, ואני חוזרת, לא נחמדה!
בייחוד כשאתה מוקף בשימורי טונה, חבילות בגדים תחתונים, ומעל
הכל: "המגזין למאפיונר הפוסט מודרני".
בסופו של דבר, נפתח תא המטען, ושני גברתנים נשאוני משם, היישר
לעבר חנות הנשקים של מומו.
"היי, יוסוף, מה אתה אומר? נקשור אותה?"
שאל אחד מהם, בעודו תולה בי מבטי זימה.
"כן, ככה הבוס אמר."
"אבל, יוסוף, אין פה חבל."
"אהה... ידעתי ששכחתי משהו."
"יוסוף, הבוס יקרקף אותנו!"
"אהה... זה לא טוב."

בסופו של דבר, הוצמדתי לאיזה קיר חשוף, כששרוכי נעליים מהווים
את ה"חבל האימתני והמאיים", ומרחק של מטרים ספורים עומד ביני
לבין המספריים הנחוצות. שומריי האינטליגנטים ברי הדעת התמסרו
לשינה רצופת נחירות ושאר ירקות על איזה מזרן מאובק ששכב בפינת
החדר. בעודי מתקינה את תסרוקתי הבלונדינית לתפארת, תהיתי כמה
זמן עוד ייקח למצילי ומושיעי - הבלש קולפילד, לבוא ולהושיעני
מחנות הנשקים המצמררת הזאת, שאכסנה בהוד ובהדר כמות בלתי
מבוטלת של פריטי לבוש שבעליהם אינם עוד בין החיים. כמה
גיליוטינות, וחניתות ביזאריות לחלוטין.

לאחר שמאסתי מלחכות ליום של אתמול, וכשהמון פמיניסטי משולהב של
נשים הזורקות חזיות לאוויר החל להדהד בראשי, התמסרתי למלאכת
קריעת שרוכי הנעליים שקשרוני לקיר החשוף, ונטלתי בידי הענוגה
איזו חנית מיושנת מימי הביניים במטרה לעשות הכרה בינה לבין זוג
הגברתנים הלוקים בשכלם, ולברוח מרובע הרפאים הזה לטובת כוסית
ויסקי מיוחלת.

בסופו של דבר, זוג הפוחזים העילגים שטופי הטמטום הוכו למוות,
בעוד אחד מהם זועק ללא הרף: "אמא... מרביצים לי!
ווווווווואאאאאאאההההה... אמא! יוסוף לא מציל אותי! אמא....
הבטחתי להיות ילד טוב, ולא אכלתי את הקוסקוס של סבא קלרה!
אמאאאאאאאא..."
לאחר שפרץ געגועים לאמי המנוחה שטף אותי, יצאתי החוצה, לאוויר
הרענן של שיקגו אחרי גשם זלעפות.

משום מה, אוזניי הרגישות הבחינו בצמד צעדים מהוססים שהגיעו
מכיוון הצד האחורי של חנות הנשקים. בטוחתני שהיה זה אנטוניו בן
המקק בעל הפיוז הקצר, והמראה הכעור.
בטוחה בעצמי, אני ואנוכי, התקדמתי חרש-חרש לכיוון הדלת
האחורית, עד שהבחנתי בצל המוכר למדי של הבלש שלי.

לרגע חפצתי בריצה חסרת מעצורים לכיוונו, והדבקת נשיקה צרפתית
שתשאב ממנו את כל התמימות והנאיביות שעוד התנחלו בו, ובהחלט
הייתי עושה זאת, אילולא רוח שטות שובבית תפסה את מקומה במקום
הרומנטיקנית הנימפומנית חסרת התקנה.
כטורף שעלה על טרפו, רצתי נסערת וזעומה אל עבר אדמונד, והטחתי
בו את החנית באכזריות משוועת.
הוא מלמל רצף משפטים חסרי משמעות, והתעלף.

"אהה... אז עכשיו את בעניין של סאדו, יקירתי הבלונדה?"
קול מוכר... קולו של אנטוניו! הו, לא! והרי כרגע עילפתי את
קולפילד לדעת! הנני בודדה במערכה!
אך לא קולפילד הוא האדם שינטוש עלמה במצוקה, ויעזבה לאנחות,
הוא התרומם כמו גבר, ו... התעלף שוב.
כך נותרתי, ספק מפוחדת, ספק מפוחדת עוד יותר, מול גדול הפשע
המאורגן של שיקגו, כשרק חנית להגנתי.
למרבה הפלא, אדמונד, מיודעכם, ועלם החמודות שלי, הפגין בשנית
עד כמה הוא אדם נחוש בדעתו, והתרומם כבדרך פלא להגנת הבלונדה
המתעייפת לאיטה, בשעה שבן המקק מביט בו בכניעה.





בתוך הכוך הנעים של חוסר ההכרה, הרגשתי משהו לא נוח. ייתכן
שהייתה זו הרצפה עליה הייתי שרוי. ייתכן גם שהייתה זו הידיעה
שהנני נתון לשינה עמוקה בעוד אפרודייטי אהובתי נמצאת במצוקה.
אפרודייטי אהובתי? הממם. איזה שינוי בלתי צפוי בעלילה. עכשיו
אני בצרות. רוב הסיכויים שאם לא אצליח להצילה אכנס למשבר עמוק
שרק פסיכולוג יוכל להושיע אותי ממנו. אם בכלל.
התחלתי לראות אורות מעומעמים בתוך כוכי עיני. החלטתי לפקוח את
עיני שוב. רק כדי להבין שחוסר ההכרה נעים לי יותר. התעלפתי
שוב.

לא! אני אקום עכשיו, ואני אציל את אפרודייטי. ויהי אור.
היי, אני ער.
אפרודייטי עמדה לצידי. פחד כיסה את פניה היפות. בידה החזיקה
היא חנית. זה דם שם בקצה?
"אפרודייטי, מה את עושה עם החנית הזו בידייך? נפצעת?"
היא לא ענתה, פחד עדיין כיסה את פניה. תפסתי את החנית שלה
בידי, ומשכתי אותו ממנה לכיווני.
החנית נתקעה משום מה. במשהו רך. הסתובבתי כדי לראות במה היא
נתקעה. עמד שם טוני. טוני המקק. הוא עמד מולנו המום. האקדח
שהחזיק בידו נפל לרצפה. מיד אחריו נפל גם טוני.
אפרודייטי ההמומה זינקה עלי וחיבקני. הרחתי לפתע את אותו
הניחוח המדהים שהיה לה גם קודם. אך הפעם הוא היה חזק יותר.
בוער יותר. חושני יותר.
היא הדביקה לי נשיקה צרפתית ששאבה ממני את כל התמימות
והנאיביות שעוד התנחלו בי.
הרגשתי שהנה אוטוטו אני הופך אותה לאשתי הרביעית. כן. כן. מה
ששמעתם.

התחלנו ללכת מהמקום מחובקים, לקול הסירנות של מכוניות המשטרה
שהחלו להגיע למקום. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי למיקום של
פשע לפני השוטרים. למען האמת, זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי
למיקום של פשע. אבל היי, למי זה משנה עכשיו?





בדרך למשרדי, ניהלנו שיחונת קצרצרה, למען עתידנו המשותף. אתם
יודעים, כדי שלא נתחתן בלי לדעת בכלל שום דבר אחד על השני.
"תגידי, מספר הטלפון שהשארת לי פעם הקודמת, של המכון של יבגני,
זה מיקום העבודה האמיתי שלך?"
"עכשיו כבר לא, הוא פיטר אותי. לא הייתי בזמן האחרון, אתה
יודע- ממש מקצועית."
"את רוצה להגיד לי שהיית... את יודעת, נו... נערה... נו..."
"זונה."
"מה זונה? אני לא יכול להתחתן עם זונה...



הסיפור נכתב בשיתוף פעולה מלא עם היוצרת המהוללת אורנית
שטרן,
מעמוד יוצר: http://Stage.Co.IL/Authors/OrnitStern
שרעיונותיה וכשרון כתיבתה עוד יראו למרחוק.
הסיפור נכתב כסיפור פילם נואר (כמשתמע מהכותרת של הסיפור) וגם
אם לא עמדנו בכל חוקי המשחק, עדיין עמדנו בתנאי שקבענו לעצמנו
מלכתחילה, והוא, להינות ולתת לקוראים להינות.
אז, מקווים שניהניתם כמונו,
אורנית ואני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם במה חדשה היא
שניצל, הסלוגנים
הם ציפוי פירורי
הלחם שלה.

צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/9/01 9:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקולס קופיטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה