שמונה בבוקר. אני שומר בש"ג.
אני חושב על המ"פ מגדוד צפע שנהרג אמש.
הוא כבר השלישי שהאבא קובר. איך אפשר? האסוציאציה הראשונה
שעולה לראש היא איוב. קשר לעכל, לא נתפש. יש כנראה פער גדול
מדי שמפריד בין הטראגדיה הזאת למציאות. מה, אי אפשר לחלק את
הכאב הזה בין עוד אנשים?
תוך כדי המחשבות הקשות, חמישה חבר'ה נעים לכיוון הש.ג מבחוץ.
הם סוחבים משהו די כבד שנראה כמו דופן של נגמ"ש...

"זוכר את הנגמ"ש שהתפוצץ לפני שבוע וחצי?" שואל אותי אחד מהם,
"הדבר הזה התעופף חמש מאות מטר מצריימה".

נהיה פתאום שקט מסביב.
מדהים באלו צורות אפשר להמחיש דברים. היה בא לי לבכות באותו
רגע.

שני ג'יפים הזכירו לי שאני בדמירה עדין. עוד שעה וארבעים, זה
המון זמן.
טוב, יש כאלה שעושים שמונה-שמונה. אני מתנחם קלות, וחושב מה
כבר יכול לנחם אותם?

אני מחפש דרך להעביר את השמירה יותר מהר. אכתוב משהו.
תוך כדי סריקת השטח בחיפוש אמצעי כתיבה, אני מזהה את 'קל
רגליים' כקורא מחשבותי, בא לעזרי.
"הכל תקין?" הוא שואל. נחמד מצדו.
"הכל תקין," אני משיב, ומבקש ממנו בחצי דרישה 'עט לתת'.
לא היה לי ספק שיהיה לו, שהרי לשם כך נשלח לאי.
"שמירה נעימה" הוא מוסיף, ועושה דרכו.
יש גם אנשים טובים בצבא, לא הרבה, אבל יש...

מולי במרחק של כעשרים קצרים פטרול פרעוני לבוש שחור יורד
ממשמרת. הם שומרים שלא חודר שום מחבל ישראלי. יש להם בכלל
היסטוריה גזרתית..?

אני מתבונן בגדר הבטחון, ובחוטי הטיל שמלפפות אותה לאורכה. יש
בזה משהו יפה. מרשים.
הרבה כח ועוצמה שזורים בחוטים הללו. אמנם חוטים של דם ומלחמה
הם, אך דווקא בגלל זה יש בהם משהו אמיתי, משהו קדוש, משהו שקשה
לתאר במילים...

כמה ציפורים מנצלות את חוטי הטיל לפוש קמעה.
מבחינתם אין לחוטים יותר מדי משמעות.
תוך כדי שאני מקנא בציפורים התמימות, אני מזהה יונה חכמה שלא
נאה לה מנוחה על חוט טיל.
מענין, דווקא היונה - סמל השלום,
דווקא היונה, שישראל נמשלו לה, לא מתחברת לרעיון הזה של
המלחמה...



הדברים נכתבו תוך כדי שמירה ביקל"ז, מעבר רפיח, פילדלפי.