היא פוגשת את עמיר ורועי. עמיר אומר :"סליחה הפלת את זה."
ורועי מסובב את הפוג'יון.
"לא קיים"
סצינה ראשונה: (תמיד לצלם ברקע את החלזוןמשהו אחר)
הם עומדים בסלון הוא מחבק אותה והיא אומר לה: "את מרגישה את
זה?" היא: "כן" מבט "אבל אתה לא, לא באמת שם". הוא:" הפעם אני
באמת פה אני תמיד אהיה פה".
סצינה שנייה:
הם יושבים אצל הפסיכולוג מראים צילום קצר של החדר ואז אורים
אותה עם כוס קפה מדברת בחצי שכיבה ישיבה אל הפסיכולוג ומסתכלת
למטה ואומרת: "אני לא יכולה לחיות עם עצמי שאני יודעת שהוא לא
שם" רואים מהפרספקטיבה שלה את הרגלים של הכסא של הפסיכולוג.
סצינה שלישית:
"לא הפעם אני אמיתי" הוא חייך. היא דוחפת אותו ומתרחקת "לא אתה
לא זה הכל בדמיון שלי, אני חולמת את זה!" הוא התקרב אליה
והחזיק את ידה "בטח שאני פה. את יכולה לראות אותי, את יכולה
להרגיש אותי, אני נמצא פה מולך, את לא צריכה לפחד."
היא "לא...אני מדמיינת... לא, אני בעצם חולמת את הכל. עוד מעט
אני אקום והכין לי קפה." היא מחייכת ויוצאת מהחדר. הוא ממשיך
לעמוד שם.
סצינה רביעית:
רואים יד כותבת בתוך מחברת : הוא ידע שיש לה בעיות, אבל הוא לא
חשב שזה ישנה במיוחד כמובן שזה שהיא מכחישה את הקיום שלו
הפריעה לו. אבל בשום אופן הוא לא יוותר עליה. הוא החליט שרק
זמן הוא יגור איתה, ינסה להישאר איתה מספיק, אולי היא סוף סוף
תקלוט שהוא באמת שם, שהיא לא מדמיינת שום דבר.
סצינה חמישית:
היא מתעוררת בבוקר והולכת להכין לעצמה כוס קפה (מחווה למועדון
קרב סטארבקס) הוא בא עם כוס שתמזוג לו גם אבל היא מתעלמת ממנו
ולא מציעה לו כאילו הוא אוויר ומערבבת עם כפית ברעש קולני היא
זורקת קובית סוכר שפוגעת בקפה ומשפריצה קפה על היד שלו הוא
מסתכל על היד שלו כמה שניות ואז מנגב את זה. (ההסבר לסרט ההסבר
שיד החלק המדיטציה זה מין שיטה לבדוק אם אתה במציאות או לא)
והיא ממלמלים ללא קול שומעים רק את מוסיקת הרקע ורואים היא
מדברת אליו כאילו היא מדברת אל הקיר או אל חתול.
סצינה שישית:
סצינת אהבה. מראים כתף, רגל ואז מראים את הגב שלה שעליו יש
קעקוע של : aTaPeLe  (הלוגו של אנשי חוג קולנוע)
סצינה שביעית:
שוב מראים את היד הכותבת.
"שהם עשו אהבה, היא התנהגה כאילו זו איזה מין פנטזיה מטורפת או
מין חלום מיני מוחשי במיוחד וכל הזמן הוא ספג את הכל, מסרב
להאמין שהיא משוגעת  לחלוטין, מתעקש שזה רק שלב שיעבור עוד
מעט.
סצינה שמינית:
היא באה לצאת מהדלת ואומרת "אני הולכת לפסיכולוג" הוא בקול
כועס "אני בא אתך!" הם יוצאים מהדלת והולכים ברחוב (אותו רחוב
שבו היא פגשה את עמיר ורועי) הם רואים ילד קטן מצביע לשמים
ואיש גדול שמזיע אומר "מ-ט-ו-ס" (מחווה למורה ללשון) ברקע איפה
שהוא מרחוק יושבים עמיר ורועי הם ממשיכים ללכת (תוספת של ענת:
פה אנחנו חייבים להוסיף משהו שהוא ואמר לה) ועל אחד העמודים אם
מסתכלים טוב יש שלט קטן שבו כתוב: " אתם יודעים מה זה למרק
שוורים! אתם לא תודו לאל. אתם כן נא הצטרפו לקבוצת התמיכה שלנו
לטלפון מספר 04-8123471 " ויש כאלה דפים עם מספר הטלפון לתלוש
(מי שלא מבין מה זה למרק שוורים אני אסביר לו ביום אחר אין לי
כוח עכשיו למוחה החולני של חנה).
סצינה תשיעית:
הם כבר אצל הפסיכולוג והיא בתנוחת ישיבה הקבועה שלה והיא
מתחילה לדבר: "אני חייבת לצאת יותר! אני חייבת לפגוש אנשים!
אני גם חושבת שכדאי שאני התחיל לקחת תרופות." בקול מתון יותר
"כן אני עדיין רואה אותו, עכשיו אני ממש גרה איתו." היא מצחקקת
ממשהו שהוא אמר וממשיכה "רק הלוואי שהוא לא היה דמיוני, הלוואי
שהוא היה אמיתי" המצלמה עולה מצילום רגלי הכסא ורואים שאין אך
אחד על הכסא.
סצינה עשירית:
עכשיו מראים את החדר של הפסיכולוג שוב ואז רואים איך פתאום
החדר נעשה ריק והיא יושבת על זוג לבנים וגם הוא בקצה השני של
החדר במבט המום ועם הפה פעור מרוב הלם.
סצינה האחת עשרה:
הכתיבה ביומן ממשיכה (ויש פלאש של איזה צילום שעוד לא הוחלט)
"זה פחות או יותר מתי שהוא הבין שאין מה לעשות, היא לא שפויה
לחלוטין, וכנראה אף פעם לא תודה שהוא שם, אבל הוא נשאר."
המצלמה מתרוממת ורואים שזה לא הפסיכולוג כותב אלא הוא והוא
סוגר את המחברת ורואים שזה בעצם יומן. (העדפה לצילום בסלון).

כתוביות ותודות שבסופם כתוב בגדול "גם אתה פלא!"

סצינה שתיים עשרה:
רואים אותה יושבת (ענת אומרת: על ספה בנוער העובד והלומד)
ואומרת:"מאז שאני מכירה את עמיר ורועי אני סקפטית בקשר לעולם"
(תזכורת: ציטוט מפי דבריו של עידו הבן דוד של עמית קרפ שאמר
זאת מתי שהוא.)

אח"כ תבוא גם קלטת ההסבר על הסרט ושם גם תהיה צילום של כל עושי
הסרט עם שקיות נייר על הראש וכתוב על השקיות את שם האדם.