ברגעים כאלה אני מייחלת למישהו שיבוא וישים לי יד חמה על הבטן
ויעביר את הכאב, שישיר לי שירים עד שאני אירדם. ברגעים כמו אלה
אני רוצה שמישהו יעביר את היד בתוך הסבך תלתלים שלי וילטף, אני
רוצה שמישהו יחבק אותי עד שהגוף שלי יימחץ, שיגרום לי לצחוק עד
שלא יהיה בי אוויר. ברגעים כמו עכשיו, אולי אני צריכה מישהו
שייתן לי השראה ואומץ לרקוד, אולי אני צריכה מישהו לכתוב לו,
מישהו שייתן לי את הסיבה והכוח לרגש.

אהבה.
זה אומר כלכך המון בשבילי, וזה אמר פעם כאב עמוק וצורב, והיום
זה סתם חלל ריק.
אני זקוקה לזה, אני נואשת למגע ולחום, אני כמהה להרגשה הזאת
שיש למי להעניק, שהשכבות הכי מטושטשות יכולות פתאום להתבהר
ולהתמלא בצבע ולהיחשף לאור.

אני רוצה לשיר למישהו בחום וברכות עד שישקע בחלומות על עננים
ועל ירח. אני רוצה לנשק בתשוקה שתפתיע אפילו את עצמי, רוצה
לגרום לו להרגיש מאושר, רוצה לבנות אושר ביחד איתו. מהו אושר
אם אין עם מי לחלוק אותו, אם אין מי שיושפע ממנו?
כלכך הרבה בנים חולפים על פניי ואני מחכה לזה שייעצר, שיראה
עמוק לתוכי, יחזיק לי את היד ואף פעם לא ירצה לעזוב.

יש לי הכל אבל אתה חסר לי, מי שלא תהיה.
אתה חסר לי כלכך.