אם אלוהים רוצה להרים את דליה בלילה, כך.
אם הוא רוצה לקחת אותה בידיים שבורות, אל בין הרקיעים.
הוא מוחה ידו נתקל בפתולוג, הפתולוג מדבר אל אלוהים בשירת
הלהבים,
בלשון סכינים ואלוהים לא רוצה לשמוע. אז הוא לוקח את
הקיטבג ב' הישן ומכניס לשם מהר את הדברים, והוא הולך שבור
ברכבת,
מוחה דמעה של תשישות מן העין.
אלי אלי למה? ואיך חיינו ומתנו ממנה והלאה, ממילה והלאה ממנה,
פותחים לכסיקון
ולא מבינים רק
למה?
ודליה לא צועקת או נצלבת על איזה מזבח היא שורפת בטוב, בטוב
הרקיע באש.
ואלוהים מדוגם מתהלך לאט עם קיטבג ב' ישן על הגב, ורק הוא רואה
את סוף הנסיעה
את דליה לא צורחת ונצלבת על שולחן פתולוג. בידיעות כתבוה כמין
אפילוג עצוב, למרות
שהיתה פרפרזה אחת על אלוהים ואנחנו, שרק רוצים כבר למצוא את
הבית.
אז אלוהים יודע מה איננו בשר, שעדיף אותו הגעגוע על בית,
ושרצון גובר תמיד על אמונה זועקת
ואלו ששותקים נותנים פיסה מעצמם כבר עכשיו בחינם.
הנני סוף פיסות אמר האיש ושתק, האם נענה?
לדליה כבר נגמר כל הפאזל, והיא שותקת ואלוהים רוצה להרים אותה
לאט באצבעות שבורות - וגלגל"צ צורח לו באוזניים ולמרות שהוא כל
כך עייף,
הוא יודע, היא איננה, נתנה את כולה כבשר כבשר.
