|
במפתן הדלת על שטיח זהב היא עומדת
נופלת על ברכיה מבקשת מחילה
מולה ההמון מסתכל ואם היא לא יכולה
בשבילה נזיל דמעה
וכקרע על פני האדמה
את עצמה מאשימה על כל שקרה
את השמיים חותך עלה זית בודד במבט חטוף למטה
אדישות וצבעים מוכרים מנופף את עליו וממשיך הלאה
מתוך הכאב יצמח לו שתיל
שורשים חזקים עם חולשות ילדים
נתכסה כולנו בשמיכת זיכרונות
שכבה ועוד שכבה על אדמת האבות
ויעברו השנים, ישב הזקן במפתן הדלת, יספר אותו סיפור
כי בליבו נחרט, ויאמר:
אז תבכה כשהשמש מזילה פה דמעה
מביטה על כל העולם
יודעת טוב מכולם
ולכן מזילה פה דמעה
והגשם בחוץ מציף את הכל
זהו מבול של שנות האלפיים
הרעים צפים אל על למרום
ואתה שוקע כפליים |
|
|
יום אחד נגשה
אלי אמא, קצת
התרגשה,
"מזל טוב" ,
אמרה,
"מהיום את אשה!
עכשיו תוכלי
לקרוא במה
חדשה!"
(נוקי בפלאש בק) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.