הייתי צריכה להתרחק מעצמי
כדי להבין כמה אני זקוקה לקרבה.

נפלתי אל מערבולת של צביעות
מרוב גוונים לא זיהיתי את תווי דיוקני.
תחפושות הפתיחות שעטיתי על קולבי הרגש שבי
קרסו תחת נטל המרמה.

לא עוד,
צו אופנה דוחק למצוא את חיני בעיני הבריות,
די לי בחיני שלי.
מעדת אין ספור,
בסולם הערכים שניסרת לעצמך,
נגעת בשמיים
וקרסת אל אמא אדמה.

קול קורא לילדות,
תמימותך שאבדה לה בדרך.
כמהה ועורגת כאם לילדה,
כבת אנוש לפרי בטנה,
אני אלייך מסתורי,
הצנע והתום.

ושוב אינך עוד זן נדיר
בחממת היבול של ארצנו,
אם כי זרע עלוב וחד עונתי
שביעף יתנדף עם הרוח.

כל מקסמך לשווא היה,
מאמצים אישיים ליחצן את נפשך לבריות העולם.
ילדה נבולה,
נטעו ממך כל שורשי הרגש,
נותרת עקורה ותלושה,
צועדת בין עדר לא רואה נעדר כל רועה.

ילדתי שלי,
הסיטי רגלך,
משדותיהם של זרים,
קצרי את דגני עמלך הבשלים.
כי יפה וטובה את,
מה נעמת לי מאוד
כשהיית ילדתך
של
עצמך.