אני יושב עכשיו בכסא הנהג, לבד בטויוטה קורולה לבנה, הכביש ישר
ונמתח אל האופק ואני לוחץ. לוחץ חזק ונותן למהירות לעלות.
הילוך ראשון עבר, שני עבר, שלישי, רביעי, חמישי! זה אמנם
אוטומט אבל אפשר להרגיש את זה - התאוצה הבלתי פוסקת, האוטו שלא
מפסיק לדחוף את עצמו קדימה, עוד, יותר מהר, יותר חזק, כן, כן!
כן!!! אני מתקרב קצת עם הגב ומרכין קצת את הראש, שולח יד קפוצה
קדימה, כמו סופרמן - הנה אני עף. מדמיין שבסוף האופק יש מצוק
והרכב ירחף באויר ואני אצהל. הו, רק אלוהים לבדו יודע כמה שאני
אצהל כשאני ארחף באויר מקצה המצוק בהילוך חמישי במהירות של 140
קילומטרים לשעה או אולי אפילו יותר.

זה רגע

שאפשר למשוך לנצח.

אבל לי אין אשליות. אני מכיר אותה מספיק טוב בשביל לדעת שתלויה
באוויר היא לא תוכל להישאר ומהר מאוד החרטום של הספינה הארורה
הזאת ירכון מטה אל האדמה והיא תצלול. יש אדמה בקצה, אני יודע,
ואין לי אשליות גם בקשר לאדמה הזו. היא לא תבלע בלי קול את
הטויוטה קורולה שלי, כמו שמי האגם בולעים את האבן שבדיוק זרקתי
אליהם. לא ייווצרו אדוות קטנות בתוך העפר במעגלים מסביב למוקד
אי-כניסת כלי הרכב לתוך האדמה. לא. אני יודע טוב מזה.
ולא מפחיד אותי אם לא יהיה שם מצוק בכלל. לא אכפת לי לדהור
באותה המהירות לתוך הכיכר או הצומת או החומה התוחמת את הבניין
המזוין שניר היה גר בו פעם, לפני שהם עברו דירה.
רק שלא יצוצו איזה אישה שדוחפת עגלת תינוק או זקן שלוקח לו קצת
זמן להגיע מגדה אחת של הכביש לשנייה או שאיזה ילד יקפוץ לי
פתאום לכביש, כי אין לי כוח לחרא הזה.