צעדתי בדממת הלילה האפל ברחובות החשוכים והריקים מנפש חיה, רעש
צעדיי נבלע בחשכה העמוקה שעטפה אותי. צינת הלילה הקפיאה את
האוויר, אך גופי לא רעד, לא מהקור העז ולא מפחד, ואני המשכתי
להתקדם בדממה.
הדרך היתה אפלה כאילו הלכתי בעיניים עצומות, השמיים היו ריקים
מכוכבים ואור הירח הכסוף לא האיר את דרכי, צדי הדרך אפלים עד
שאיני יכול לראות דבר, כך נגזר עליי.
המשכתי לצעוד עוד זמן קצר לפני שנגלתה לפניי סוף סוף הדרך. עצם
היותי יכול לראות במעט את הסביבה הוא הסימן לכך שהגעתי ליעדי.
התקדמתי עוד מספר צעדים לפני שנעצרתי. לצדי, על הרצפה, שכב ילד
כבן 16 בתוך שלולית דם גדולה, שנבעה מחזהו. גופו של הילד רעד
בעודו גוסס, ואני עמדתי שם, מתבונן בו. לאחר כדקה גופו דמם,
ואני ירדתי על ברכיי, גלימותיי השחורות מלטפות בעדינות את
הרצפה האדומה, חרבותיי מקרקשות על ירכיי בעודי עושה כן. הושטתי
את ידי וליטפתי בעדינות את גופו של הילד, את חזהו הדומם, את
פניו האדומות. ואז, קמתי על רגליי ופניתי ללכת משם, צועד ליעדי
הבא בחשכה המוחלטת בה חייתי, רוחו של הילד צועדת מאחוריי.
היתה לי עוד עבודה רבה, לא קל להיות המוות...