מאות "אם אנד אמס" פזורים על השולחן. אמא ואבא היו בחו"ל וזה
מה שהם יודעים לקנות לי.
אני רוצה לאכול את כולם. לקבל זרם של מתוק, להיות על באזז של
סוכר ולא לחשוב יותר, רק להרגיש את כל הסוכר הזה זורם לי בדם,
סותם לי את העורקים, מקרב אותי צעד אחד קדימה אל האושר הרגעי.
לבלוע את כל המאות האלו בבת אחת, אולי זה יפסיק את זרם המחשבות
הזה.

נמאס לי לחשוב עליך, פאקינג סוכריות, אפילו הן, שבאמת כל קשר
בינן אליך מקרי בהחלט, מזכירות לי אותך.
אפילו השלטים ברחוב מתחלפים. פתאום כולם משנים את השמות של
העסקים שלהם ומשתמשים בשם שלך! מה זה? כמה אתה משלם להם? כמה
אני צריכה לשלם להם כדי שזה ייפסק?
זרמים בלתי פוסקים בין נוירונים בחלקי המוח השונים שלי, כולם
קשורים באופן זה או אחר - בך.
תמיד ידעתי לאהוב מרחוק. לא ממש טובה בקטע הזה של להחצין
רגשות, של לבנות אינטימיות. אתה מזהה את זה. יש לך חושים של
זאב. זה בדיוק מה שמטריף אותי בך, מה שמפחיד אותי בך, מה שגורם
לנוירונים במוח שלי לדבר רק עליך.
מנסה לשדר לך באופן טלפתי לחלוטין, שאני כאן, שאני מחכה, שאני
יותר ממוכנה לסבול את כל השטויות שלך, לאהוב את כל האהבות שלך,
ללחום את כל המלחמות שלך, לשתוק את כל השתיקות שלך, שבדרך כלל
מסתירות בתוכן הרבה אמת.
זה מצחיק, כי העבודה שלי עכשיו היא לדבר, להבין, לנתח. זה בא
עם התפקיד. אבל איך שהוא איתך זה כמו לעמוד מול חומה גבוהה בלי
אפשרות לחשוב בכלל על דרך לעקוף אותה.
משותקת. כל הכלים שאתה נתת לי, נשברים כאן. כל המוסכמות שכבר
שברת לי, פתאום נראות לא הגיוניות.
אבל אל תבין לא נכון, אני יודעת בדיוק מי אתה, מי אתה מספר
שאתה, ומה אתה רוצה שאני אחשוב. טוב לי ככה. טוב לי לחשוב
שאולי אתה מתאמץ כל כך בשבילי. טוב לי לחשוב שאולי אתה יודע
להמציא את עצמך כדי שאני אראה ואחשוב עליך בדיוק מה שאתה רוצה
שאני אחשוב.
יותר מדי משחקי מוחות. אתה כנראה לא טוב בטלפתיה, כי בינתיים
אתה לא מנסה. לא באמת מנסה. משהו בך עוצר אותך. אני לא קונה את
זה שאתה לא יודע מה עושים. ראיתי אותך בפעולה, אתה יודע טוב
מאוד מה עושים.

מיליון סוכריות שוקולד, מנסות עכשיו להשתיק, לעדן, לנמנם את
הנוירונים שלי, שיפסיקו לצעוק לי בראש את השם שלך. באזז של
סוכר שיזרים לי אושר קטן בכלי הדם. סחרחורת של התאהבות.