לקרן אור שלי

אני מביטה בך ונזכרת, איך כאב לי. כמה הייתי לבד. כמה כאב לי
להיות ילדה. כמה מבטים צוחקים ואצבעות מרושעות ספגתי, וכמה
נפלאה הייתי ואף אחד לא ראה. זה הכי כאב נדמה לי.
אני מביטה בך ונפגעת פי אלף על כל מכה ועל כל עלבון. אני מביטה
בך ורואה את עצמי. את לא כמוני, נרעדת ומפוחדת. את, יש לך
ביצים. קטנה קטנה אבל אופי של שדה. אבל עדיין, אני יודעת, כמה
אכזרי זה יכול להיות.
אהובה, את עולה לכיתה א', ואת הולכת להכיר אנשים טובים ואנשים
רעים, ואת הולכת לבכות דמעות מרות, מרות וצורבות, על דברים שלא
עשית. פעם קראתי שאמנם אומרים שהאהבה עיוורת, אבל ההיפך הוא
הנכון - השנאה עיוורת. וזה נכון. איזה ילד או ילדה ישנאו אותך
כי את יפה, כי את מדברת בחן שהם לא מבינים, או סתם, כי הם
ילדים. והם יגרמו לך, איכשהו, לבכות. הם יפחידו אותך. ואת לא
תרצי לספר לי או לאמא. וכשאני אדע, אני אמות. אני פשוט אמות,
ואשנא באמת. וזה יפתר, או שזה לא, ודברים ישתנו, או שלא. ואני
אזכר, זה כן, בקיץ הזה על המרפסת שהתפללתי שבשנה הבאה, כמו
בשיר, דברים ישתנו. אני כבר לא זוכרת אם זה באמת השתנה, אבל
אני זוכרת שהתפללתי.

ואת כאן, מצחיקה אותי בשטויות המשותפות שלנו, שאני עמלה כל כך
ליצור. בשפה המיוחדת, בבדיחות, בכמות הפעמים שאת מסתכלת עלי
במבט - תתבגרי, בטירוף שיוצא ממך כשאת מתקשרת אלי, תחת קטן
שכמוך, בגסויות שאחותך הגדולה מלמדת אותך להשתמש. יהיה ממש
מצחיק אם יזמנו את אמא לביצפר כי המורה תגיד שהבת שלה אומרת -
הסמים מחקו אותי, כשהיא שוכחת דברים.
ואני עובדת על זה במודע, כי אני רוצה להיות האחות הגדולה,
באמת, המגניבה, שתדבר איתך על דברים אמיתיים, ותדע איך את
מרגישה, ואיזה בגד את רוצה כדי להיות כמו כולם. ואחרי זה, כשלא
תרצי להיות כמו כולם, זאת שתתן לך דיסקים של היהודים (כי צריך
להתחיל מאיפושהו), וצ'ילי, וג'ניס ג'ופלין המשגעת, ובכלל
מוזיקה עם גיטרות שתגרום לך לבכות, ותקריא לך דברים מטורפים של
אנשים שהרגישו כמה זה כואב להיות בנאדם. גם משלה.
כי את יודעת, עד כמה שאמא רצתה, היא לא יכלה. לתת לי מוזיקה,
לתת לי להתלבש כמו כולם, לקנות את הדברים שרציתי שלכולם היה,
בכלל, לתת לי להיות כמו כולם. כשרציתי, כשזה היה חשוב. כשזה
היה משנה. ואני לא מאשימה אותה, כי היא נלחמה את מלחמת העצמאות
שלה בארץ חדשה, וכשלא יודעים, פשוט, לא יודעים.
חמלה ומסכנות מתערבבים יחד בזכרנותי, ובדידות, וחיבוק אחד גדול
לילדה בודדה כל כך, שמעלה דמעות בגרוני. ומצד שני, את, קרן אור
שלי, מעלה בי דמעות שמחה. הזכרונות הרעים היחידים שיש לי היא
בכל הדרכים שעשיתי לך רע. בהתחלה. כשהייתי מפגרת. כשלא הבנתי
כמה רע אנחנו עושים לך. אני מתחרטת על זה בצורה הכי חזקה שאני
יכולה, זה באמת משהו שאני מקווה שלא השפיע עלייך, אבל צילק
אותי, ואני פשוט חושבת שאני בנאדם נוראי. אני מקווה שכשתקראי
את זה, ותוכלי להבין, בכלל לא תזכרי או תדעי על מה אני מדברת.

והשתנתי. והשתפרתי. והפכתי להיות, עד כמה שהמוגבלות של הסבלנות
שלי מאפשרת לי, כל מה שרציתי שאהייה איתך. האחות הגדולה, שאפשר
להשתגע איתה ולדבר שטויות, ושתקנה לך כובע כשאמא לא מבינה למה
כובע שהיא סרגה הוא לא טוב (ואני נזכרת, בעצב כזה, כמה שרציתי
פעם שמישהו יקנה לי משהו ולא שאמא תכין, ולא הבינו, ולא היה),
ושתכין איתך תמונות לחדר ותיבת תכשיטים, ותדבר איתך כמו בנאדם
בוגר, עם כל המילים הגבוהות, והרעיונות המסובכים, והאמונה
השלמה שאת בנאדם בדיוק ברמתי, ומגיע לך אותו היחס.
את תגדלי, ותלמדי שמבוגרים יפגעו בך. עד שתהפכי לאחת, ותביני
שזה נכון - מבוגרים באמת יפגעו בך. כי הם די פגועים בעצמם. אבל
כשאת ילדה נדמה לך שהם מבינים משהו שאת לא. אז אני אשתדל לספר
לך שזה לא נכון. ואכריח אותך לקרוא התפסן. ולאהוב מוזיקה עם
גיטרות. ואקנה לך את כל מה שתרצי. את כל מה שרציתי פעם ולא
יכלו, פשוט לא יכלו, לקנות לי. את כל הזכרונות הצרובים על
הדברים שלטשתי בהם עיניים בכיתה או בשכונה אני אקנה לך. אני
אקנה לך את כל מה שיגרום לך להרגיש שווה להם, או כמו כולם. ואז
כשתביני שזאת לא הדרך, את כל מה שיגרום לך להרגיש שונה
ומיוחדת.
ולא אהובה, אני לא מנסה לשנות את העבר דרכך. אני מנסה, בכל
כוחי, לתת לילדה שבי תיקון דרך הילדה המדהימה שהיא את. את
העתיד אני מנסה לשפר, כדי שהילדה שבי תרווה נחת מזה שעבורך
דברים הם שונים.

ואמא ואבא הולכים לשגע אותך קצת. אני מקווה שאני אהייה שם
לאזן, ולהבין את כל הדברים שהם כבר לא יודעים. אני די חזקה
בלהיות ילדה, אני אוכל להיות מתורגמנית בינכם. אל תתאכזבי מהם,
הם אוהבים אותך נורא. כשאת גדולה יותר את מתחילה להבין יותר.
אמא לא מושלמת, למרות שהיא מאד קרובה. אבא לא מושלם, והוא מאד
רחוק. אני לא מושלמת, אבל אני מנסה נורא. גם איתך. ולא משנה מי
תעזוב אותך, או מי לא יתקשר, תחת קטן, אני תמיד תמיד תמיד
אהייה נוכחת במקום האירוע עם בדיחה לא מוצלחת ומבט חכם. כי אין
מה לעשות, אני כבר אהייה די זקנה כשזה יתחיל לקרות, בטח המבט
שלי יהייה חכם עד אז.

יש לי עוד המון לכתוב לך, וכל מה שכתבתי לא מספיק. אני אשב
ואנחנו נדבר, ואני אספר לך על הכל, על כל מה שתרצי לדעת. וככה
זה יהייה תמיד, בכל גיל. ואת תהיי נהדרת, את תראי, בהכל. וגם
מתמטיקה, שזה מזעזע, יסתדר לך איכשהו. והחיוך היפה שלך, שמנסך
בי תקווה שיש משהו בעולם הזה לא משנה מה, שלמענו אני אעשה הכל
בכל התנאים, מהדהד לי בראש כל פעם שאני חושבת על ההורים
הפסיכיים והצועקים שלך שלא מבינים שומדבר מהחיים שלהם לפעמים.
והלוואי, קרן אור ענקית שלי, שאני אוכל לתת לך את הכל. וגם לא
לחנוק. שתוכלי להיות מה שאת ומי שאת ואיך שאת, עם קצת בעיטות
וליטופים בזמן הנכון כמובן, בלי לפחד.
כיתה א, כיתה ב, חטיבה, תיכון, חיים. אני פה, תחת, וכדאי
שתחדדי את העלבונות שלך ואת השנינויות שלך, כי אני לא הולכת
לשום מקום. ולזה, ילדה שלי, קוראים פאנצ'ליין.


אוהבת כל כך,
אריק