משפחות הן דבר מוזר. לפחות המשפחה שלי היא כזו. הרי כל אחד
בביתו מכיר את המוזרויות הקטנות האלה שמגלים על בני ביתך לאור
החיים האינטימיים אתם - כל מיני מנהגים מגונים למיניהם או
נטיות לב מוגזמות. אבל בוודאי תעירו, ובצדק, שזה מה שהופך
אותנו למיוחדים - כל השטיקים הקטנים והמיוחדים שלנו, ואני? אני
לא אכחש. נהפוך הוא, אין תומך נלהב ממני לגישה זו. אך לא על
מוזרויות זוטות שכאלו מדבר אני וגם לא על "בני ביתך הקרובים",
אם כך נכנה את הוריך, אחיך, אחיותיך, בנותיך, בניך או כל איכה
כהנה וכהנה. מוזר הוא בעיני ואף מסתורי, אורח חייו של התא
המשפחתי המורחב.
"תא משפחתי" - מושג מוזר בפני עצמו, שהרי תא הוא מושג שנובע
ממונח ביולוגי טהור, מה שמעלה במוחי ובוודאי גם במוחכם תהיות
רבות על טבע האדם, ולמרות זאת, הרי ניתן לומר שאותו "תא מורחב"
מתכנס לו בהזדמנויות מיוחדות שרק אז ניתן לקרוא לו "תא", וגם
אז - או אולי דווקא אז, איננו מתנהג ממש כתא.
לא הייתי מתעקש על מדרש השם הזה, שהרי בוודאי נדמה לכם שזהו
משחק קטנוני, אך לא קטנוניות בראש מעייניי הפעם אלא דאגה כנה
לשלומכם אתם - קוראיי היקרים. שהרי שימוש במטבעות לשון דבר
נפוץ הוא בקרב מספרי הסיפורים, ועבדכם הנאמן לא מכחיש כי גם
הוא מרבה להשתמש בהם בעצמו, אך לעתים נוקפות אותי התלבטויות
אלו כאשר מטבע זה או אחר הופך למין דגל או משואה שמנפנפים בה
על ימין ועל שמאל ללא הצדקה. אם כן, ועל-מנת שלא יהיו ספקות
בלבכם או חשדות לשרלטנות, נקרא לה פשוט - "המשפחה המורחבת".
אותה "מורחבת" מדוברת עתידה הייתה להתכנס בביתנו לרגל חג שאת
שמו לא נזכיר כעת, ורק נרמוז לעת עתה שמדובר באחד משלושת
הרגלים - או שמא היה בו איזה נס אדיר? עוד נראה. בכל מקרה,
וכדי לא לסטות יותר מדי מהנושא, אוסיף ואומר שככל המשפחות, גם
אצלנו יש משתתפים קבועים יותר בהרכב המורחב ויש כאלה שנדירים
יותר בהופעתם, אך הפעם - אולי מתוך אופיו של החג הממשמש - נרמז
לי מאמי שצפויים אנו לפגוש כמעט את כל המשתתפים האפשריים. אני
אומר כמעט משום שקשה היה להאמין כי דוד צביקה ודודה רחל
(ומשפחתם) יחזרו מהשליחות בקנדה "רק" לכבוד החג, מה גם שנותרו
להם לפחות עוד חמש שנות שליחות.
אם נדמה היה לכם שתלונה היא זו, על חסרונם של הדודים האהובים
הרי שנהפוך הוא - אין דבר שמשמח אותי יותר מחסרונם. ודאי תתהו
לפשר הדבר, אך ההסבר מורכב הוא, ורק אומר בחצי פה כי לדוד
צביקה, בין כל תכונותיו המעצבנות, יש תכונה אחת מיוחדת. צביקה
הוא אדם בעל שליטה נפלאה באגודלו, שבעזרתה הוא יוצר מנוף
אימתני, ואף קואורדינציה מרהיבה בינה לבין האצבע, שהופכות אותו
ביחד ל"מגה-צובט". כשאני אומר מגה-צובט, אני מתכוון לכך שיש
ממש ראיות של אשפוז אחד מהאחיינים הקטנים באחת הבר-מצוות שהיו
לפני שנתיים (שהרי אותה שנה נודעה כ"שנת הבר-מצווה בום", אבל
זה כבר סיפור אחר).
תפקידי כבן המשפחה המארחת הוא תפקיד שלא נגמר עד שאחרון
האורחים עוזב את הבית. למעשה גם זה לא מדויק - שהרי מישהו צריך
לסדר אחר כך את הבית וגרוע מכך (שהרי לאחרון יש סוף נראה לעין)
לסיים את כל השאריות. אין דבר נורא מלאכול את אותו מרק עוף עם
קניידעלך חודש אחרי ראש השנה, או את השאריות של הצלי חודשיים
אחרי פסח והכי גרוע - המצות. המצות שלעולם לא נגמרות, שממשיכות
לככב בארוחות בוקר וערב, שמקבלות צורות של חביתיות והרטבה
וממרחים שונים ומשונים אבל תמיד מסתיימות בישיבות ארוכות
בשירותים. אח! אין כמו פסח.
אבל אני קופץ קדימה, שהרי סיפורנו לא בסיום אותו החג אלא
בתחילתו, ולפני תחילתו הגיעה כמובן הכנת הבית לבוא האורחים. לא
אלאה אתכם בהכנות שקדמו שבועות לאותו אירוע, שהרי לא ארהיב
לשער שתרצו לשמוע כיצד נוטף צבע על שערי ונמהל בזיעה, או אולי
איזה מבצע של אוורור רהיטים שמכסה את גופי בענני אבק ואת עיניי
בדמעות - הרי אלו פעולות מוכרות וידועות לכולכם ואם לא מסיבה
זו, הרי שכל אלו לא התרחשו לפני המאורע המדובר - ואין לכם סיבה
טובה מזו. מכיוון שכך, הרי שהדבר הראשון שראוי לציון לגבי אותו
אירוע התרחש באותו צהריים שלפני האירוע, כשאמי היקרה הנחתני
במלאכת סידור השולחן לקראת בואם של האורחים. "ומה עם הדבר
הזה?" שאלתי אותה כשאני מנסה להיזכר בשמו של אותו פריט טקסי או
שמא מנורת קנים הייתה? ידי ביצעה תנועות באוויר בניסיון נואש
לדלות מהריק את התשובה, כשאמי מביטה בי ברחמים. "עזוב מותק, זה
לא הפעם..." אמרה לי בנימה מרגיעה ושלחה אותי בלוויית הר צלחות
חרסינה, לסדר את השולחן.
חדר האוכל של ביתנו הוא מין חדר כזה... נו, הרי יודעים אתם
חדרי אוכל מהם. ארוכים וצרים או שמא רחבים ומרובעים, כל עוד
ישנה גישה למטבח הבית. ובכן, צעדתי אליו, שהרי רגיל אני בדרך
זו, בצעד בוטח - למרות כל הצלחות שהכבידו עליי. הנחתי את
הצלחות על השולחן והתחלתי לפזרן על כל אורכו של השולחן. מיותר
לציין כי השולחן היה פרוס לגודלו המקסימלי שבוודאי לא נדרש
בחיי היומיום של משפחתנו הקטנה (אני, אמי ואבי). בעודי מפזר את
הצלחות הרגשתי במין משהו מוזר שכזה - מעין תחושת בטן, או שמא
היה זה בכלל משהו חיצוני. הנחתי את הערימה מידיי, והייתי מקיף
את השולחן בצעדים נמרצים. בתחילה הקצב היה רגיל וגם התכלית
הייתה לא ברורה. התחלתי לספור את צעדיי אחד ועוד אחד - סך הכל
שמונה צעדים שלי לאורך, כך וכך עוד ארבעה לרוחב. חוזר חלילה,
הולך ומקיף, הולך וחוזר - לפתע נתקל בכיסא שבולט במקצת מהשולחן
ודוחק אותו מייד בחזרה שלא אפריע את מנוחתו - הכל בדייקנות
כירורגית. מוזר הדבר, הקפות רבות הקפתי את חדר האוכל ובכל פעם
חזר המחזה של החזרת הכיסא למקומו - רק שהכיסא היה כיסא אחר.
התחלתי מבחין גם בצלחות שלא במקומן, ובוודאי שאלו שעוד לא
חילקתי הדאיגו אותי ואף יותר מכל... יותר מכל הצעדים. "שמונה
כפול ארבע", מלמלתי כשקצב נשימותיי הולך ועולה, הולך ומתגבר.
דמעות מילאו את עיניי, התחלתי רועד, מגביר את קולי ביבבות,
מגביר את הצעדים, נתקל ברעש בעוד כסא... לבסוף הגיעה אימא
והרגיעה אותי. נשלחתי למקלחת, להתכונן לכבוד האורחים.

אבא הוציא לי את החליפה היפה, ועזר לי להתלבש. הוא רצה לשים גם
עניבה אבל אני לא הסכמתי. "אתה תיראה כמו גבר אמיתי!" אמר אבא
בחיוך אבל אני רק הנדתי בכתפיי והתרחקתי ממנו. האורחים יגיעו
עוד מעט, אני התיישבתי לי במרפסת והחלטתי לצפות בהם מגיעים.
הנה הרעש של המכונית על הכביש - זה נשמע לי כמו רכב גדול...
כן, אלה בני הדודים של אימא - משפחת נעמן. הקרוזר הענק שלהם
מחליק לפני ביתנו ועוצר ואני רואה את בתם הקטנה מנופפת לעברי
מהחלון. עוד שנייה והם כבר לידי. בידיה של רבקה נעמן - בת
הדודה - אני רואה את פשטידת הקיש המפורסמת שהיא מביאה לכל
אירוע. פשטידת קיש? תשאלו בוודאי - הרי נעמן זה לא ממש שם
אשכנזי. ובכן, תתביישו לכם, גזענים שכמותכם. אצלנו במשפחה לא
בודקים אדם בציציותיו - ואם הקיש טעים - מי אנחנו שנתלונן?
תהיתי על עניין הבאת האוכל לאירועים משפחתיים - הרי אימי טורחת
לבשל כמה ימים לפני כל אירוע שהיא מארחת, ותמיד נשאר אוכל עודף
אחרי הסעודות, אז למה לעזאזל צריך להביא תגבורת מהבית?! הרי זה
לא יכול להיות טרי וחם, אפילו בימי המיקרוגל. כנראה שהעניין
הוא מתועב הרבה יותר ואשמור על שתיקה בעניין - שלא אביך את
קוראיי או את משפחת נעמן היקרה, אבל אוסיף רק ברמז קל שמר נעמן
(הלא הוא שמוליק) אוכל בעיקר קיש בארוחות משפחתיות.
אחרי שברכו אותי נכנסה משפחת נעמן לברך את הוריי, ורק הבת
הקטנה לידר נותרה בחוץ, והתיישבה לידי.
"מה אתה רואה?" שאלה אותי הקטנה, ואני לא עניתי מייד - אלא
הוספתי להביט לעבר מעלה הרחוב. הילדה הביטה בי בציפייה שדעכה
עם הזמן, וכשכבר עמדה ללכת הפניתי לבסוף את מבטי אליה ואמרתי
"מה שאני רואה, זה הדבר הזה שיש באוויר ביום המיוחד הזה".
הילדה הסתכלה עליי במבט שדרש הסבר יותר מפורט והפעם הייתי
נדיב. "נו, את יודעת, כשמטיילים עם כל המשפחה לפני ואחרי בית
הכנסת - את יודעת, קצת כמו בשבת בבוקר." הילדה הייתה ממש
נבוכה, ולא עבר זמן רב לפני שקמה והלכה לאמה שדיברה עם הוריי
בסלון ביתנו.
כך ישבתי לי וברכתי את הבאים, כל אחד עם ברכותיו ומטענו, עד
שאמי קראה לי להצטרף לכולם ליד שולחן האוכל. יש משהו שאני שונא
בכל הארוחות המשפחתיות האלה. תמיד יושבים לאכול מוקדם מהרגיל,
ותמיד ישנם אלה שמאחרים. כמובן שהם מאחרים רק מכיוון שאנחנו
מקדימים, ואבי יוציא את שעונו ויאמר "נו, הפעם רק חצי שעה" או
משהו בסגנון. ההתיישבות היא לא דבר פשוט בעיניי - שכן יש לבחור
את שכניך בחוכמה - וגם את המיקום על השולחן. אם תהיה קרוב מדי
לאמצע - לא תוכל לאכול בכלל. כל שנייה שעוברת תמולא בבקשה
להעביר את ההוא והזה ומלח והשתייה ואין לזה סוף. אם תשב ליד
דוד אביגדור אתה מועד לחרחורי שכל סופניים בדמות סיפוריו שאת
כולם כבר שמעת אלפי פעמים, ודודה ברכה מסריחה מהפה. איך אומרים
לדודה בת חמישים שהיא מסריחה מהפה? הלוואי והייתי ילד קטן יותר
- אז הייתי יכול לומר הכל.
התיישבתי לי בפינה בטוחה, מימיני סבא שמעון, ומשמאלי דודה פניה
- הרע במיעוטו, שהרי דודה פניה היא שתקנית וסבא שמעון לא שומע
כלום, אז הארוחה תעבור בשקט יחסי - מלבד הפרעות צפויות של אימא
ואבא. עמדנו להתחיל לאכול כששאלתי את אימא "תגידי, אימא, לא
מברכים על המינים?" מזל שזה היה בשקט יחסי כי אימא הסתכלה עליי
באימה כזאת שאפשר היה לחשוב שאני מקלקל כאן למישהו את ההפתעה.
האוכל התחיל וכשכולם אכלו את מרק הדגים שלהם היה לי זמן לבחון
את המצב - מפאת העובדה שאני לא נוגע בדגים. את הזמן הזה ניצלתי
לתכנון האסטרטגיה שלי שהרי דבר ידוע הוא שללא אסטרטגיה אפילו
נפוליאון יפסיד בקרב. הקרב המדובר הוא כמובן הקרב על מרחב
המחייה השולחני שלי. אל תסתכלו עליי כך - כן, אני רואה את מבטי
הלעג התמימים שלכם - והרי מיתממים אתם לפניי. מי מאתנו לא הרים
איזו קערת צלי והכריז בקול "מי רוצה צלי?" כאילו שאכפת לנו מי
ירצה את הצלי המסכן. אנחנו רק רוצים לפנות מקום לידנו, ואנחנו
מחפשים את הקורבן הרעב שלא יוכל להתנגד ללחץ הפנימי ויבלע את
הפיתיון. התחלתי לסמן מטרות, מסבתא רבקה צריך להיזהר (היא אולי
נראית תמימה אבל זה רק מסווה לניסיון שלה), מסבא שמעון החירש
אין מה לפחד, מדוד חיים צריך להיזהר - הוא גם תמיד מחפש אותי
בפינה... וכך ערכתי לי את הרשימה השחורה שלי. המנות חלפו
וכשהגיע כבר הקינוח אז לחשתי לעבר אבא "אבא, לא כדאי להדליק
לפני הסופגניות?" אבל אבא סימן לי לשתוק, ועוד בתקיפות שלא
הייתי רגיל לה. הפעם החלטתי שלא אשתוק. "מה יש?" שאלתי בקול
רם, "למה לא מדליקים את ה..." אבל נקטעתי מייד בידי אמי שכעת
נראתה רגוזה מהרגיל "מספיק כבר עם השטויות! אתה לא תהרוס גם את
הארוחה הזה!" עכשיו הייתי המום עד עמקי נשמתי, והמבטים מסביב
לשולחן ניקרו אותי בלי רחמים. הדמעות חנקו את גרוני ולא יכולתי
יותר לעצור את ההתפרצות "אבל למה?! אני רוצה לשיר 'ישועתי'..."
אבא סטר לי מעבר לשולחן ואפילו סבא שמעון החירש הניד את ראשו
ואמר "איזה ילדים אלה..." הארוחה הסתיימה לה באווירה עכורה
משהו, ואני התיישבתי באיזו פינה בבית ובכיתי בשקט. לידר הקטנה
התגנבה אליי לאט וחייכה אליי חיוך שניחם אותי במקצת. החלטתי
לנסות את מזלי ושאלתי אותה "אבל אני לא מבין למה? למה אף אחד
לא רוצה לחגוג את החג".
"איזה חג?" שאלה אותי הקטנה בחיוך תוהה, והביטה בי בציפייה.
ואני? אני ישבתי ובהיתי בתמונה שעל הקיר, ניסיתי להיזכר בשמו
המשוקץ - זה החג עם הסביבונים? לא ראיתי כאלה, החג עם המינים?
לא נראה כך... לבסוף אבא ניגש אליי ביד מנחמת והוליך אותי
לחדר, נתן לי את התרופה וכיסה אותי בשמיכה.

נכתב לסדנה ה-58, סדנת הארוחות המשפחתיות. קישור:
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=17693&t=17687