בתוך אקווריום שקוף מלא עד שפתו בתמיסה מזינה וחומרים משמרים,
צף מוחי האפרפר נטול משקל כמו אסטרונאוט אבוד בחלל האינסופי.
אני מביט בו מקרוב ומתענג על מורכבותו הנשגבת, שלמותו המסתורית
אשר מעוררת קנאה כה רבה בשאר אברי גופי הלאה.
בידי אני אוחז אלקטרודה ארוכה ממתכת, חודה מבודד לכל אורכו
בציפוי פלסטי שקוף ורק קצה הדקיק כשערה חשוף. כשאני מדליק את
ספק הכוח שלה היא מזמזמת קלות כמו יתוש עיקש בערב קיץ דביק
וחם, צמא לדם.
אני מכניס את המכשיר אל תוך מימי האקווריום, מצמיד את הקצה
לנקודה אקראית במרכז הראייה אשר על פני הקורטקס המפותל ולוחץ
על הכפתור. פתאום הופך הכל למחזה פסיכדלי בוהק בשלל צבעי הקשת
שמרטיט את מיתרי לבי בעונג צרוף. אני מרפה מן הכפתור והחיזיון
נמוג, ובמקומו שב החדר הדהוי ומוחי הצף בצנצנת. חיש קל אני
מוצא נקודה נוספת ליד ולוחץ שוב, וכעת אני רואה משועשע תמונת
כלב מרייר ולצדו מנורה ירוקה מהבהבת.
האפשרויות אינסופיות, מאות נוירונים פועמים על כל כוכב מאיר
בשמיים. חוד השרביט מסייר משועשע על פני הפסגות והעמקים של
מוחי, נובר פה ושם ואף חודר פנימה. לחיצה קטנה ואני שומע את
התשיעית האלוהית של בטהובן, לחיצה נוספת ואני מאוהב, ושלישית
מחזירה את אבי לחיים בן רגע. אני מגביר מעט את עוצמת הזרם
וזוכה להתגלות אלוהית מאירת עיניים, הללויה!
איזה עולם נפלא! אני חושב לעצמי ומעורר בי שוב זיכרונות ילדות
ענוגים בדגדוג קל של ההיפותלמוס החבוי.
אך כבר נהיה מאוחר. אני מכבה את המכשיר, משיב את המוח הרטוב אל
כלוב גולגולתי על אף טרוניותיו הבוכיות, פותח את הדלת ויוצא
החוצה לרחוב.