האיש שתה את היין בשקט
לוגם בפזיזות, מתעלם מהטעם
הוא סיים והתרומם במהירות
מותיר על השולחן את כובעו
הבטנו בו כשנופף אל עבר הכביש בידו
וצפינו בו כשהוא התרחק
"לא יכול להיות שהוא מאוד התרחק"
שמעתי את אחי ממלמל בשקט
הוא שלח קדימה בהיסוס את ידו
ידעתי שזה יהיה חסר טעם
אז לא עצרתי בעדו מלאחוז בכובע
הוא לקח אותו ויצא מהר
שנים חלפו מאז, הזמן עובר מהר
הימים ההם, נדמה כך, רחוקים
כל זכרונותי תלויים על המתלה, לצד הכובע
כן, זה מהימים בהם אחי דיבר בשקט
ולפירות שקנינו בשוק היה טעם
ולא של פלסטיק, מהסוג שקוטפים ביד
ולעיתים חשבתי מה היה אם הייתי שולף את הכובע מידו
לא מהסס, עושה זאת מספיק מהר
אני מבטל מחשבות כאלה, אין בהן טעם
הימים ההם עברו, הם רחוקים
מולי מונחת תמונה שלו, הוא נראה רגוע, כרגיל, שקט
זכרונות צופים בי, מסרבים להרפות, זכרונות על כובעים
אני זוכר את אחי רץ מנופף בכובע
ישן לכל הדעות, עבר הרבה ידיים
האיש הסתובב, כהרגלו, בשקט
ואחי עודו בריצתו המהירה
האיש חייך אליו, הסתובב והתרחק
הוא ניסה להשיג אותו, אבל לא היה טעם
ובאמת, הסתבר שהעניין חסר טעם
וכך מאחורי על המתלה אותו כובע
ורק אחי רחוק
ולי יש בקושי שליטה על ידי
וכשהיא עושה תנועה אגרסיבית ומהירה
התמונה שעל השולחן מתנפצת, אבל זהו אחי, אז בשקט
לפירות שלי יש טעם, הם היחידים שעוד ממוינים ביד
והכובע המרופט הזה מעלה אצלי רגשות מודחקים די מהר
כשאחי חתך ורידים הוא עשה את זה בשקט, והשכנים לא שמעו, אפילו
שהם לא היו כל כך רחוקים |
