איך הוא יכל?! באמצע הקשר שלנו, כשאני כל כך אוהבת אותו, והוא
לכאורה כל כך אוהב אותי, פשוט לעזוב לברזיל?!, תמיד הכרתי אותו
כבנאדם הכי מתחשב שקיים, שם את עצמו אחרון בסולם ונותן לכל אחד
עדיפות גבוהה משלו עצמו!.  אחרי כל הזמנים שבילינו יחד, זמנים
ורודים, מושלמים, עשינו כאלו חיים משוגעים, כמו שני אוהבים הכי
קיטשים שיש מהסרט הכי אמריקאי שיש, כן כן, כל הקטעים האלו
שאנחנו הולכים ללונה פארק והוא קונה לי צמר גפן מתוק, ואז אני
מחייכת את החיוך מאוזן לאוזן הזה, ויותר מאוחר הולכים לסיבוב
על הגלגל הענק ובאופן מקרי הוא בטעות עוצר בדיוק כשאנחנו
למעלה, משאיר לנו כמה דקות רומנטיות לבד, באוויר.  אחרי כל זה,
הוא פשוט קם ועוזב?! איך בנאדם מסוגל לעשות את זה?! אז אוקיי,
הוא רק בן 16, ההורים מחליטים בשבילו, אבל הוא יכל למצוא
פתרון! יש לו משפחה פה, הוא יכול לגור עם הדודים או משהו! מה
אכפת לי! העיקר שיישאר פה!, במקום זה, הוא משאיר אותי פה,
שבורה לגמרי, בגעגועים עצומים משולבים עם זעם, מפחדת לפתח
נטיות התאבדויות/הרסניות עצמית/דורשות 100 דולר לשעה על
פסיכולוג!, וכל זה, רק בגלל שאבא שלו גילה איזה זן חדש של קפה
ופרץ איזה דרך דפוקה, אז צריך לעבור מקום עבודה חדש?! מה אכפת
לי!!!.
עכשיו, בדיכאונות יומיומיים, אין לי מושג מה לעשות עם עצמי,
לא יודעת מה כולם רוצים ממני, למה אני חייבת לצאת מזה? לא רוצה
ולא יכולה, בא לי לשקוע ברחמים עצמיים עד שהשמיים ייפלו, אני
לא מסוגלת, זה פשוט יותר מדי, הוא היה יותר מדי בשבילי, האהבה
הכי גדולה בחיים שלי שפשוט קמה ועזבה, עזבה למקום 10 אלף מייל
או כמה שזה לא יהיה מפה! , הוא אשכרה עזב אותי בשביל קפה! זהו,
הלך עליי, אין לי סיכוי יותר בעולם הזה, אני מדוכאת לגמרי
מהחיים, האהבה היא אשליה טוטאלית, והרי מי ירצה אחת כמוני? אין
לי יותר סיכויים בשום תחום בחיים, אז בטח ובטח שלא בתחום
הרומנטי, היה לי הרבה יותר מדי מזל שהוא באופן מפתיע רצה אותי,
כל כך מושלם, כל התכונות שבת אי פעם תרצה בבן, אני קיבלתי
כשקיבלתי אותו, הוא היה היחיד שהבין אותי לחלוטין, תמיד קלט מה
אני הולכת לומר לפני שחשבתי על זה בכלל, תמיד ידע מה אני רוצה
ומחפשת.  אז אוקיי, היה לי מזל, זה לא יקרה שוב, פשוט לא
הגיוני, אני פשוט יודעת שלא יהיה לי יותר מישהו אחר, אף אחד לא
ירצה אחת כמוני, אין לי כוח יותר לחיים, באמת שאין טעם לקום
מהמיטה כל בוקר, פשוט לשתות איזה כוס קפה כדי להחזיק עד סוף
היום, ולהתבצר בחדר מכל דבר שיכול לפגוע בי, ככה אני אטומה,
מוגנת מכל דבר בעל הפוטנציאל האכזרי לפגוע בי, להרוס אותי,
לשבור אותי, כמו שהוא עשה.


אחרי ארבעה חודשים, הצלחתי קצת לצאת מהדיכאון, וחברה שלי
(מעיין) אפילו שכנעה אותי לצאת החוצה קצת, לאיזה בית קפה
בשנקין, כמובן שזה לא היה כרגיל, סתם ישבנו, לא דיברנו ולא
כלום, עד שהיא פתאום שואלת אותי,
"תגידי, את חושבת שאת מוכנה למישהו אחר? לעוד בן בחיים שלך?",
ואני, בשיא העצבים, אומרת לה, "מה קרה לך?! אין סיכוי! את רואה
שאני כמעט כל הזמן בדיכאון והכול בגלל בן אחד, ועדיין כל כך
קשורה אליו, אז את שואלת אותי אם אני מחפשת או מעוניינת במישהו
חדש?!", אוקיי, אז לא הייתי צריכה להוציא עליה ככה את העצבים
שמדי פעם נאגרו בגלל דברים קטנים ושוליים, אבל מעיין לא הייתה
צריכה לשאול את השאלה הזאת!, זה הרי ברור שלא!
אחרי בערך רבע שעה של קפה חם, סביל, צץ איזה בחור מעבר לפינה
של הרחוב, היה קצת קשה לראות באמת נתונים פיזיים מהמרחק הזה,
והוא החל להתקרב אלינו, עד שהגיע לשולחן, ובאופן מפתיע, פתאום
משך כיסא והתיישב, ואמר,
"היי מעיין, נו אז באתי, הוצאת אותי מחרישה למבחן בגיאוגרפיה,
15 פרקים, אז מה רצית??", אני, כשאני כבר מתחילה להבין לאיזה
קונספירציה הכנסתי את עצמי, שומעת שנייה אחרי זה את מעיין
אומרת,
"אממממ, סתם, רציתי שתבוא ותשב איתנו, לשתות קפה, מה אכפת לך?
זמן קצת לאוורר את המוח, דווקא בית קפה נחמד.  אוקיי, אז תכיר,
הנערה שיושבת לידך, כן, זאתי עם המבט הרצחני והעצבני בטירוף
בעיניים, הולכת על פי השם חן, אני לא אהיה נדושה ואכיר ביניכם
ממש, תכירו לבד!", התחלתי למשוך את הכיסא אחורה בכוונה לעוף
הביתה בכעס, כשהוא אמר,
"אוקיי, כנראה שאני כן אצטרך להיות נדוש, היי, לי קוראים גלעד,
אני אוהב לקבל הפרעות מידידות קרציות בזמן שאני לומד למבחן
עצום בגיאוגרפיה, וגם די מפחד להטריד בנות עצבניות באמצע הקפה
שלהן, ואת?", מעיין צחקקה קלות, אז מחוסר ברירה אמרתי,
"היי, אני חן, ואני לא אוהבת להיקלע לקונספירציות שהחברות
הקרציות שלי מארגנות, כל השאר איכשהו סביל, כמו הקפה הזה", שוב
כמובן, מעיין צחקקה קלות, היא תמיד הייתה זאתי שצוחקת מכל דבר.
גלעד חייך, ניסה להביט בי ולמשוך את מבטי חזרה, להשיג כמה
שניות של קשר עין, נחמד שניסה והיה כל כך נחוש (ניסה בערך במשך
חצי דקה, עד שזה נראה קצת דפוק), אבל חשבתי לעצמי, אוי נו, זה
כל כך לא הולך לקרות...
בסוף סיוט זה, אמרתי שאני צריכה לזוז כי יש לי מבחן (מניחה
שמתישהו בקרוב יהיה לי, אז זה לא היה לגמרי שקר), אז אמרתי ביי
ביי מאולץ וטסתי הביתה.
הייתי מעוצבנת על מעיין באותו יום, בגלל הקטע הזה שהיא עשתה
לי, אבל וויתרתי בסופו של דבר כי לא היה לי כוח לכעוס על עוד
משהו... למחרת, כשנכנסתי לשיעור הראשון באיחור של חצי שעה,
גיליתי שצדקתי יותר ממה שרציתי, ויש לי מבחן היום, בגיאוגרפיה
לא פחות ולא יותר, אפילו נזכרתי קצת בחומר, זה היה על ריכוזי
הפחם, תירס וקפה במדינות המפותחות השונות, חומר משעמם בטירוף.
בכל אופן, כנראה הייתי עד כדי כך לא בתוך השיחה עם גלעד, שלא
שמתי לב לזה בכלל.  למזלי המורה הייתה עם הגב אליי ולא שמעה
שנכנסתי, אז יצאתי משם מהר ובשקט לפני ששמה לב, וחשבתי כבר
שאכין לי איזה אישור נחמד מאמא למחרת, שייתן לי אפשרות לעשות
את המבחן במועד אחר, לא שבמועד האחר הזה אני באמת אלמד, אבל זה
מתוך הרגל אני מניחה...
הלכתי להסתובב קצת בחצר הקדמית של הבית ספר, מתוך שיעמום טהור
כמובן, ופגשתי בגלעד, שהייתה לו שעה חופשית, וכנראה גם השתעמם
או משהו והחליט לצאת קצת.  לא היה לי מצב רוח עכשיו להיתקל בו
ולהתחיל שוב לדבר איתו, אבל החלטתי לשם שינוי להיות קצת יותר
נחמדה כי הוא לא עשה לי כלום, היה נורא נחמד אליי וכבר התעללתי
בו אתמול, החלטתי לדבר איתו קצת יותר טוב (פעם הייתי ממש נערה
נחמדה, נורא מתחשבת ואוהבת לדבר, מניחה שזה השתנה בגלל החרדת
נטישה שכבר התפתחה לי), כשהתקרבנו קצת יותר, הוא פתח את השיחה
ואמר,
"חן! היי! מה נשמע?? מה את עושה בחוץ?? אין לך שיעור?",
אמרתי, "אממ, אני? בסדר אני מניחה... יש לי שיעור גיאוגרפיה
עכשיו, בעצם יותר מזה, מבחן בגיאוגרפיה, ושכחתי ללמוד, אז
יצאתי משם לפני שהמורה ראתה, השתעממתי אז החלטתי לצאת..."
מתוך נימוס, "ומה אתה עושה בחוץ?"
הוא ענה, "סתם, יש לי שעה חופשית, רציתי לשבת עם כוס קפה
בקפיטריה, שתחזיק אותי ער אחרי שלמדתי כל הלילה, אבל היא עוד
לא פתוחה.  אז לקחתי לי קצת זמן להירגע לקראת המבחן בשעה הבאה,
ואולי לעבור טיפה על החומר אם יהיה לי עצבים, אז מה קורה? רוצה
לשבת לדבר?"
חשבתי לעצמי, יא אללה, הוא פשוט לא מוותר, לא מבין רמזים!
עניתי מתוך אילוץ, "אמממ, בסדר, אם אתה רוצה..." נו באמת, דבר
כזה מרתיע כל אחד! אז מה הוא עונה לי?!
"אחלה, בואי לאחד הספסלים, יש שם קצת צל"
טוב, אז התחלנו לדבר קצת, מדי פעם הוא ניסה ליצור קצת קשר עין,
והחלטתי לעיתים רחוקות באמת לתת לו את זה.  זה היה די ברור
שהוא מנסה להתקרב אליי, ליצור איתי איזשהו קשר, אבל העמדתי
פנים שאני לא יודעת בינתיים... שלא יפתח ציפיות או פתאום יחשוף
הכול.  השיחה שלנו הייתה בסדר אני מניחה, יש לו אפילו חוש
הומור שהצליח להוריד ממני את המבט העצבני, אבל לא עד כדי כך
טוב שיעלה חיוך, לזה כבר נדרש איזה תאונת דרכים של המורה
לגיאוגרפיה או משהו כזה.
דיברנו על משפחה, לימודים, ידידות שלו שהן חברות שלי, כל מיני,
הוא אפילו סיפר לי על החברה שלו לשעבר, מה שדי גרם לו להיראות
כמו החבר האידיאלי, על פי כל מיני מעשים שעשה, נראה באמת כמו
בנאדם מתחשב, שיודע איך לטפל במישהי, טוב, שיהיה.
שאר היום הלך בסדר, והייתי אפילו במצב רוח סביר, לשם שינוי לא
שתיתי עשר כוסות קפה כדי להישאר ערה, אז לא הייתי ממש עצבנית,
וגם כנראה שגלעד קצת השפיע עליי היות שזו השיחה הראשונה
הנורמלית שלי מאז שעמיר, המניאק הזה, עזב אותי וטס לברזיל.
יומיים אחרי זה, בדיוק כשחזרתי מהבית ספר, הטלפון צלצל, לא היה
לי כוח לענות, אבל עברו איזה שבעה צלצולים, והצד השני פשוט לא
וויתר, הצלצולים התחילו כבר לעצבן אותי אז עניתי, ובצד השני
גיליתי את קולו השמח של גלעד,
"שלום, אפשר לקבל את חן?"
עניתי, "כן גלעד, זאת חן."
אמר, "היי! מה נשמע?? מה קרה שלא ראיתי אותך בבית ספר
אתמול??"
הגבתי, " אממ, בסדר, סתם, הייתי קצת חולה ולא היה לי כוח לבוא
לבית ספר, אבל אני בסדר עכשיו, בערך."
"וואלה? אוקיי, מקווה שאת מרגישה טוב, תשמעי, רוצה שאני אקפוץ
אלייך?? סתם, משעמם לי, חשבתי שאולי גם לך, אז תרצי קצת חברה,
רוצה?"
אוף, למה הוא היה צריך לשאול את זה, כל כך לא היה לי כוח לסרב
לו ושיתחיל לשכנע, "אממ, בסדר... למה לא..., אני גרה בפינסקר
15."
"סבבה, עוד עשר דקות אני אצלך, ביי ביי."
"טוב... ביי."

טוב, החלטתי להיות טיפה נחמדה ולעשות מקלחת מהירה לפני שהוא
בא, כי היה ממש חם היום, והזעתי בטירוף, נכנסתי למקלחת, יצאתי
אחרי חמש דקות, זרקתי עליי כמה בגדים והלכתי לראות טלוויזיה,
בדיוק כשהתיישבתי, נשמעה דפיקה בדלת, אוי, מעניין מי זה...
פתחתי את הדלת, שם עמד גלעד בכל תפארתו, מסיבות שמן הסתם
ידועות לי, הוא לבוש כאילו הוא יוצא לאנשיהו, ממש לבוש טוב,
מגונדר ומהודר, מראה באמת מושקע, הייתי טיפה בהלם, אבל נתתי לו
להיכנס וליוויתי אותו לסלון.
"היי, אממממ, רוצה משהו לשתות? אתה נראה גמור לגמרי"
"סבבה למה לא, מה שיש לך אני אקח"
פתחתי את המקרר המלא שלנו, ולקחתי מה שבא ליד, שכמובן היה קולה
(בתחילה חיפשתי קצת קפה, תראו, כמה זמן אפשר בלי קפה.. אבל לא
היה), כן, אין מה לעשות, קולה זה המשקה הכי טוב שיש אחרי קפה!
כמובן שאין על זה וויכוחים, ואם אתם חושבים אחרת, יש לכם בעיות
רציניות חבר'ה.
מזגתי לשתי כוסות בינוניות ונתתי לו אחת, הוא סיים את הכוס
בשלוק אחת, כנראה חתיכת חמסין בחוץ... בזמן שהוא שתה, הסתכלתי
עליו, והבנתי שהוא בחור שנראה טוב, אבל באמת, גוף די חסון
ורחב, עור שזוף, לא, לא Tall, dark and hansem man, אבל נראה
טוב, ואני מניחה שגם היה לו איזשהו קסם אישי, אחרת הוא לא היה
מצליח לרומם את מצב רוחי באופן יחסי באותו יום.
בכל אופן, דיברנו בערך איזה שעתיים (להפתעתי עברו השעתיים
במהרה), בשעתיים האלו הצלחנו לכסות בערך כל תחום בחיים,
מהמגלשות החמודות בגנון ועד התאוריה של דרווין, הוא הצליח
להצחיק אותי די הרבה יחסית למצב הרוח בו הייתי נמצאת, כן, זה
היה נחמד...
גלעד היה בגיל שלי ובשכבה שלי, בן 16, כיתה י'4, אני הייתי
בי'6, מוזר שאף פעם לא שמתי לב אליו, חשבתי שאני מכירה לפחות
על פי פנים את כל השכבה שלי.
עברו כמה שיחות טלפון עם גלעד בשבועיים שאחרי זה, ואני, שלא
האמנתי על עצמי, אשכרה חיבבתי אותו, לא חשבתי שזה יכול לקרות,
אבל באמת חיבבתי אותו, אבל הייתי בטוחה שזה הגבול, כי אחרי
הכול, אחרי מה שקרה, אהבה אני לא יכולה להעניק לאף אחד.
יום אחד, בבית ספר, הוא נתקל בי, והציע לי ללכת לאיזה סרט חדש
עם ג'וליה רוברטס (הוא לא הבן הטיפוסי, הוא אוהב גם דרמות,
תלמדו בנים), אני, שהייתי מעריצה גדולה של ג'וליה רוברטס לפני
שעמיר עזב אותי, הסכמתי, כמובן אחרי שאמר כמה פעמים שזה רק
כידידים ושאני לא אקבל את זה לא נכון.  אז אוקיי, יצאנו באותו
ערב לסרט, הוא היה נחמד, הצליח להעלות על פניי כמה חיוכים,
הסרט היה כמובן על זוג אוהבים (שכמובן התאהבו באיזה מפגש מקרי
לחלוטין בבית קפה רומנטי, אחח, כמה קיטשי), שניהם שנונים
וציניים, קצת אקצנטרים כמובן, כמו בכל סרט של ג'וליה, שבסופו
של דבר הגבר מת, והאישה (ג'וליה), נשארה בודדה ושבורה, אני
חשבתי לעצמי, "את מספרת לי...?"
אחרי הסרט, כמובן שאני והוא ניתחנו לסרט את הצורה עד שיצאה
ממנו כל המשמעות (כפי שאנחנו נוהגים לעשות, גיליתי שהוא גם
אוהב לנתח דברים), וגילינו שאהבה היא דבר שיכול לצוץ בכל מקום,
מה שהיה ברור מאליו, אז אני למחרת, לא הבנתי כל כך למה התלהבנו
מזה באותו רגע...
אחרי אותו יום, התחלתי להרגיש רגשות שהיו דומים לרגשות
רומנטים, התחלתי להרגיש אותם כלפי גלעד, התחלתי להימשך אליו,
באמת אהבתי לדבר איתו, ואפילו נוצר בינינו קשר עין קבוע,
ואהבתי להסתכל בעיניים הירוקות שלו (שהלכו טוב עם השיער השטני
הזה שלו), אבל, זה פשוט לא היה הגיוני, החלטתי לעצור את עצמי,
כי אני לא הולכת לתת לעצמי להיפתח שוב בפני מישהו, כדי שהוא
יוכל לשבור את לבי שוב, אני פשוט לא מתכוונת לתת לזה לקרות.
למחרת בבית ספר, הלכתי אליו ואמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו
יותר, כמובן שהוא שאל הרבה שאלות, ואני אמרתי לו פשוט שאני לא
רוצה ושיעזוב אותי, ראיתי שדמעות התחילו לבצבץ בעיניו, בזמן
שלבי כבר החל לכאוב, והחלטתי שזה הסימן לעוף משם בתקווה שהוא
קלט את המסר כראוי.
באותו יום, הייתי עצובה, הברזתי מהבית ספר כי ממש לא היה לי
חשק ללמוד (אפילו את זה גלעד הצליח לרומם לי, יכלתי ללמוד ימים
שלמים כמו שצריך), ונכנסתי למעין דיכאון אחרי אותו קטע עם
גלעד... אחרי כמה ימים של עצב, ואפילו אשכרה דיכאון, מה
שהבטחתי לעצמי שלא יקרה יותר בגלל איזה בן, החלטתי שאני לא
מסוגלת יותר, רציתי כל כך להיות איתו, לדבר איתו, להסתכל עליו,
פשוט להסתכל לו בעיניים ולשקוע בהרגשה החמימה הזאת... כן אני
יודעת, זה נורא נדוש כשזה בא ממני, וגם לא כל כך אמין, אבל ככה
הרגשתי וגם רציתי, לא האמנתי על עצמי.  ואני מניחה שגם המצאתי
לעצמי תירוצים נחמדים כמו "זה יעזור לי ללמוד יותר טוב, הוא
גורם לי לחשוב בצורה יותר צלולה, כי הוא משמח אותי", או כמו
"נו, לא יקרה כלום, יש לי סתם חרדת נטישה מהעבר, חפיף", תודו,
תודו, אני פשוט מתרצת טוב, אתם לא רוצים לדעת מה המורים שלי
עברו...
חמישה ימים אחרי שאמרתי לגלעד שאני לא רוצה לראות אותו יותר,
ניגשתי אליו בבית ספר, הוא ישב שם על המדרגות, לבד, במראה ממש
מדוכא וחוסר רצון למעש, ניגשתי אליו ואמרתי,
"היי, אמממ, טוב תראה, בקשר לקטע ההוא, באמת שאני מצטערת, זה
פשוט ש... עברתי יום ממש קשה, לא חשבתי כמו שצריך, הייתי אחרי
יותר מדי קפה ויותר מדי התקרצצויות של אחים קטנים, הייתי פשוט
עצבנית על כל העולם, לא הייתי צריכה לומר מה שאמרתי, אני באמת
מקווה שתסלח לי, כי אני אוהבת להיות בחברתך ולא ארצה להפסיד
ידיד כמוך" (אחחח, כמה שקרים יכולים להיות בכמה משפטים אחדים,
כן אני יודעת, אני טובה), הוא הביט בי את המבט השמח והמקסים
הזה וחייך, הבנתי לבד שהוא סלח לי ורוצה בחברתי כמו שאני רוצה
בחברתו (מקווה שגם באותו אופן).  באותו יום, יצאנו בערב לאיזו
מסעדה שאמורה להיות ה-מסעדה ( טוב נו, זה בטח כבר ברור, הלכנו
בשביל הקפה המעולה שאמור היה להיות שם), כמובן שאחרי חצי שעה
של ניג'וסים, להורים שלנו לא הייתה  ברירה אלא לתת לנו כמה כסף
שרק רצינו, עכשיו כשאני חושבת על זה, יכלנו להיות שודדי בנקים
חדשניים ופורצי דרך, ללא צורך בנשקים ותחמושת.  בכל אופן,
ישבנו במסעדה, כשגיליתי שהמסעדה היא בעלת אווירה רומנטית די
רצינית, ובאמת הקסימה אותי ברגע שדרכתי לראשונה בה, שמחתי בלבי
שאולי זה יהיה ה-מקום בו נתנשק ואחרי זה נטייל לאור ירח וכל
הערב יסתיים בפונדק צרפתי עם קירות עץ (לא, בלי מיטה רוטטת
בשקל תשעים ותשע), כמובן שכל החשיבה הזאת הפכה להרבה יותר מדי
קיטשית והוצאתי אותה מלבי ומוחי מיד, אבל קיוויתי שיהיה לפחות
איזשהו ניצוץ בקשר, שיביא אותו לגבהים חדשים.
בסוף הערב, הגעתי למסקנה שהאוכל במסעדה הוא לא כזה טוב כפי
שסופר, והקפה היה חם, סביל, יכול להיות שאני לא שופטת טוב לכך
משום שהייתי עסוקה בלהסתכל לגלעד בעיניים כל הלילה והחוש היחיד
שעבד הוא הראייה, אז יכול להיות שחוש הטעם היה קצת תפל באותו
ערב.  בכל אופן, אני חושבת שבדיוק כפי שאני הרגשתי, הוא גם
מאוד רצה שמשהו יקרה בינינו, שנוכל להפוך את הקשר לרומנטי בעל
אהבה.
בסוף הערב, סתם התחלנו ללכת ברחוב (לא, לא לאור ירח), הריח
באותו מקום לא היה משהו, וגם לא האווירה, אבל אנחנו היינו
בבועה הקטנה והורודה שלנו (תאמינו או לא, יכלתי לחיות משהו
באופן ורוד, אפילו אחרי כל מה שעברתי), הכול היה מושלם ויפה,
כן, כמה קיטשי ואמריקני במובן של סרטי נעורים-נשפים-אהובים מגן
טרום חובה, אבל אכן נכון, אהבה גורמת לכם להרגיש כפי שמעולם לא
ציפיתם שתרגישו, וכן, אני מניחה שבאותו לילה, שנינו הבנו
שאנחנו מאוהבים אחד בשנייה, אני יודעת שאני הבנתי את זה, אינני
בטוחה שגם הוא, אבל אני מניחה שלנשיקה הרומנטית וחסרת הגבולות
ההיא בסוף הלילה המהנה הזה חייבת לשאת איזשהי משמעות, כל מה
שהיה לי לעשות זה לקוות שהיא הייתה משמעותית לו כפי שהייתה
לי.
יומיים אחר כך (יצאנו ביום שישי), בבית ספר, הוא ניגש אליי,
תפס את ידי והנחה אותי לאיזו פינה בחצר הקדמית, והחל לדבר,
"אוקיי, תראי חן, אני מקווה מאוד שגם את מרגישה את כל מה שאני
הולך לספר כרגע, אם לא, שנינו יודעים שאני אתקע את ראשי באדמה.
אוקיי, אז ככה, מההתחלה, ברגע שראיתי אותך, ידעתי שרציתי
להכיר אותך יותר טוב, לא ידעתי עד כמה ולא ידעתי למה, פשוט
רציתי, את יודעת איך זה הקטעים האלו, אהבתי את המראה שלך,
ולאחר מכן התחלתי להתאהב באופי שלך, למזלי הנחתי שבדיוק כמו
בסרטים, לפחות ברובם, לכל קליפה נוקשה וקשוחה, יש מילוי שוקולד
חמים ומתוק, וצדקתי, את החטיף ממולא שוקולד הזה, חן, אני
התאהבתי בך לגמרי, ואני לא מאמין שיותר אוכל לשמור על הקשר הזה
כידידותי בלבד, אני לא יודע איך אני מסוגל לומר את הדברים
האלו, כי דווקא אני חושב על עצמי כדי ביישן, בטח נראה לך שהיה
לי קל לפנות אלייך בכל הפעמים האלו, אבל ה היה סיוט בשבילי,
אבל כל סיוט הניב את פירותיו (חייך), בכל אופן, נסחפתי קצת
מהנושא, כל הכוונה שלי בשיחה הזאת, היא בעצם לשאול אותך אם את
מרגישה כמוני, או לפחות מוכנה לנסות קשר רומנטי איתי, לראות
איך זה יילך, שלשום, כשהתנשקנו, אני הרגשתי את הכימיה הכי
גדולה שאי פעם הרגשתי ושזה הדבר הנכון ביותר שאי פעם עשיתי
בחיי, אני רוצה לבלות את כל זמני איתך, נכון, זה נראה כאילו
נכנסתי למין אופוריה רומנטית, ואת יודעת מה? זה נכון!.  נו, אז
מה את אומרת חן? את רוצה לנסות?"
אני, עומדת שם בהלם הכי מוחלט שאי פעם חוויתי, אפילו שחשתי
לפני כל זה שהוא חשק בי לפחות באיזשהו אופן, לא חשבתי אי פעם
שהוא פתאום יגיד את כל הדברים הללו, לא חשבתי שהוא כל כך התאהב
בי, "רוצה לבלות את כל זמנו איתי", לא חשבתי שחשב עליי בצורה
כל כך רומנטית, אחרי שתי דקות של שתיקה בערך, הצלחתי לסגור את
פי ולהעלות חיוך מאוזן לאוזן, התחלתי לעכל את כל מה ששמעתי ואת
המשמעויות שכל מה שגלעד אמר מביא, באותו רגע, פשוט חיבקתי
אותו, חיבקתי אותו חיבוק שגרם לו להבין בדיוק מה אני רוצה ובמה
בחרתי.
מאותו יום, הפכנו לזוג לכל דבר, היינו יוצאים כל שישי ושבת,
בתי קפה, מסעדות, סרטים, בלגנים, הכול (מסכנים ההורים).
התנשקנו, התחבקנו, עשינו הכול (מניחה שאתם יודעים איפה הנחתי
את הגבול), ובאמת עולמי הפך לורוד לתקופה ארוכה.
יום שישי אחד, הלכנו למסעדה ההיא (כן, ה-מסעדה ההיא), מהתחלת
אותו ערב, גלעד נראה יותר מדי רציני, יותר מדי רגוע, לא מצחיק
ואנרגטי כפי שנהג להיות, בדרך שאלתי אותו אם קרה משהו, וענה לי
בשלילה, לא כל כך האמנתי לו, אבל לא רציתי להטריד אותו יותר
מדי, אז החלטתי לשאול אותו כשנגיע למסעדה, ובדיוק כך עשיתי,
דקה אחרי שהתיישבנו וקיבלתי את כוס הקפה שלי, אמרתי,
"נו גלעד? אתה יודע שאני יכולה לקרוא אותך כמו כלום, מה קורה
איתך?"
הוא ענה, "אממממ, טוב תראי חן, יש לי משהו לספר, זה לא קשור
אלייך אז אל תדאגי, זה יותר קשור אליי, משהו שלא רציתי לספר כי
אני יודע שזה יהרוס את הקשר שלנו, או לפחות סביר שיהרוס את
הקשר שלנו, אבל אני לא יכול לשמור את זה לעצמי יותר, כי אני
שונא להסתיר דברים ממך, אז ככה..."
אמרתי בסקרנות מפוחדת, "נווו גלעד? מה קרה?"
הוא סיפר, "אממממ, לפני חודשיים, בערך שלושה חודשים אחרי
שהתחלנו לבלות ביחד כזוג, הלכתי לרופא כי הרגשתי חלש לאללה וגם
חליתי בשפעת חזקה, אז הרופא התחיל לספר לי שמערכת החיסון שלי
הדרדרה באופן מאוד משמעותי, ושהוא רוצה לערוך עוד כמה בדיקות,
רק כדי לשלול כמה דברים, הוא הרגיע אותי כשאמר שאלו בדיקות
שגרתיות ואין מה לדאוג, אז באמת לא דאגתי, את העסקת אותי כמו
שצריך (וחייך חיוך עצוב).  אחרי חודש, כשהגיעו התוצאות של כל
הבדיקות, הרופא צלצל אליי הביתה ואמר שהוא רוצה שאני וההורים
שלי נבוא אליו מחר על הבוקר, מה שהלחיץ אותי כבר מההתחלה, אז
למחרת הלכנו אליו, ואחרי שיחה שלמה מייגעת על מחלות סופניות,
ועד כמה שלא צריך לדאוג בקשר אליהן כי היום יש טיפולים לכל
דבר, הוא אמר באופן די קר, שיש לי גידול סרטני בגזע המוח, ושלא
ניתן להסירו כי הוא גדול מדי, ושניתוח יהיה פשוט יותר מדי
מסוכן, לכן הוא הציע מיד להתחיל בטיפולים, אני וההורים שלי
היינו ממש בהלם, ההורים שלי כצפוי, התחילו לבכות ללא הפסקה,
ואני, כל מה שיכלתי לחשוב עליו זה עלייך, לא יכלתי לסבול את
המחשבה של להיפרד ממך לתמיד, פשוט לא יכלתי, בגלל זה נכנסתי
לדיכאון לכמה ימים, כן, בתקופה ההיא שלא דיברתי איתך כמו
שצריך, שהיה לך מוזר לדבר איתי ולי איתך.  חן, אני כל כך מפחד,
אני לא איזה אחד מהסרטים שאין לו מה להפסיד ולא שם על המוות,
אני לא רוצה למות חן! אני כל כך רוצה להיות איתך, והרופאים
עכשיו כבר אומרים שלא נשאר לי יותר מכמה חודשים לחיות, משום
שהטיפולים לא כל כך עזרו, ולא עיכבו והקטינו את הגידול כפי
שציפו.  הלילה הזה, זהו הלילה האחרון בוא אני אחיה בביתי
הרגיל, והיום זה היה היום האחרון שבו אני הולך לבית ספר, כי
מחר אני עובר לאיכילוב, ההורים שלי רוצים לאשפז אותי כי
הרופאים אמרו שיש יותר סיכויים שיצליחו להקטין את הגידול אם
אני אהיה יותר זמין לכל הטיפולים באופן יותר מיידי, אז הסכמתי
אחרי איומים רבים של ההורים ופשוט ייאוש מוחלט, לא מאמין שהיה
לי את הרצון לחיות עד עכשיו אם לא היה לי אותך, אבל עכשיו גם
מזה אני מתייאש חן, אני מתייאש מהכול, אני כל כך אוהב אותך,
ואני לא יכול להיות איתך כמו שאז היינו, וזה כל כך מדכא אותי.
אבל מה שיותר חשוב, זה שבבקשה חן, אל תרגישי רע ואל תיכנסי
לדיכאון בגלל זה, אני לא כל כך חשוב, את יכולה להמשיך בחיים
שלך כרגיל, בבקשה אל-"
קטעתי אותו בדמעות שכבר עלו לי מעצב עצום וחרדה, "מה?! איך אני
יכולה גלעד?! אתה החיים שלי! אני לא יכולה בלעדיך! די, אל תדבר
ככה! אתה תבריא! אתה לא הולך לעזוב אותי, יטפלו בך כמו שצריך,
ויקטינו את הגידול עד שייעלם, לא חסרות הפעמים שרופאים עשו
טעויות והעריכו לא נכון, בטח גם בזה הם טועים, זה לא הגיוני,
אל תדאג, אתה תחיה!, אתה לא עוזב אותי!!".
אחרי כל זה, המשכנו לדבר על זה, וכל הזמן ניסיתי לשכנע אותו
שהוא לא הולך לעזוב אותי בזמן שאני עצמי לא הייתי משוכנעת, סתם
ניסיתי לשקר לעצמי אני מניחה, ניסיתי להגן על הבועה, כי ידעתי
שאם היא תתפוצץ, אהיה אבודה לחלוטין, באותו לילה, כשהגעתי
הביתה אחרי שנתתי נשיקה קטנה בה יכל גלעד להרגיש את העצב שלי,
אפילו קפה לא היה לי חשק לשתות (ומניחה שזה כבר מובן שאני באמת
באמת מטורפת על קפה), הלכתי לשכב במיטה, במחשבות מדכאות על
המוות המתקרב של גלעד, המחשבה שאני אאבד אותו גרמה לי לבכות
אפילו יותר ממה שבכיתי באותו הזמן, לא יכלתי לסבול את זה, לא
יכלתי לסבול עוד אבידה, עוד נטישה, לא שוב על ידי מישהו שאני
כל כך אוהבת.  כך המשכתי כל הלילה, במחשבות מחרידות לגבי
גלעד.
אחרי כמה ימים, שלא הלכתי לבית ספר (אמרתי להוריי שאני הולכת
לבית ספר, אבל סתם טיילתי ליד הקולנוע, ליד הקניון, בחוסר מעש,
חושבת על הברור מאליו, על גלעד), עמדתי לקנות כוס חמה של קפה
כשקיבלתי צלצול לפלאפון מההורים של גלעד, והם אמרו לי להגיע
הכי מהר שאני יכולה לבי"ח איכילוב, בשנייה שאמרו את זה נחרדתי
ונלחצתי כפי שבחיים לא נלחצתי, מיד ידעתי במה היה מדובר, ופשוט
צעקתי לאמא שלי שתסיע אותי, בצעקות של פאניקה והיסטריה.
כשהגעתי לשם, הוריו של גלעד חיכו בכניסה לאזור החדרים של
המטופלים, במבט שפשוט באותו רגע, אמר הכול, מיד כשהתקרבתי
אליהם, שאלתי,
"איפה גלעד? מה קרה לו? תנו לי לראות אותו, בבקשה!", אך הם, הם
פשוט פרצו בדמעות ברגע שסיימתי את המשפט, הם התיישבו במושבים
שליד וראיתי את השם "גלעד פרץ" על הדף מטופל שליד הדלת
מאחוריהם, והבנתי ששם הוא מטופל, פתחתי את הדלת, ושם ראיתי את
גלעד, בדמעות, שוכב במיטה, עם כל הצינורות האלו מחוברים אליו,
כל המכונות שלידו, הצפצופים, באותו רגע פרצתי בדמעות כפי
שמעולם לא בכיתי, המראה הזה היה פשוט יותר מדי לשאת בשבילי.
גלעד הסביר לי שהרופאים גילו שהגידול הגיע לאזור קריטי ומאוד
חיוני במוח, ושאינם יכולים יותר לעשות כלום, ושנשארו לו ימים
ספורים לחיות בשל מיקומו של הגידול, אני, ששמעתי דברים אלו,
פשוט זרקתי את הראשי לעבר חזו של גלעד והתחלתי לפרוץ בבכי
מחדש.  כך כמה ימים עברו, וכשחיכיתי בחוץ לרבע שעה (לא יכולתי
יותר לראות את גלעד ככה, אז יצאתי כשישן), ולפתע שמעתי צפצופים
חזקים מחדרו ואחיות רצות לעבר חדרו של גלעד, פורצות את הדלת
במהירות ומתחילות לצעוק לרופאים, אחרי דקה של פאניקה, הבנתי
שזהו, גלעד אבד לי, מקור האור שמצאתי בחיים, אחרי החושך המוחלט
שעברתי, גם הוא כבה, דעך אחרי שבער כל כך יפה במשך חודשים
שלמים, לא ידעתי יותר מה לעשות עם עצמי, פעמיים איבדתי את הדבר
החשוב לי מכל, פתחתי את עצמי שוב, נתתי לעצמי להיות פגיעה, וזה
מה שקרה, כל כך אהבתי את גלעד, ועכשיו, עכשיו הוא אבד לי ולא
יחזור יותר לעולם... בדמעות, התחלתי לצאת מהבית חולים, כשפתאום
בחור, נראה בערך בגיל שלי, ניגש אליי ואמר,
"אני יודע שזה חוסר טקט מוחלט, אבל מה קרה? ראיתי אותך
כשנכנסת, ונראית לי מוכרת, אך לא רציתי להטרידך, אבל עכשיו אני
פונה אלייך בתקווה שאוכל לעזור למשבר שאליו ברור שנקלעת, אמממ,
אני יודע שזה ממש לא במקום, אבל אני באמת רוצה לעזור, רוצה
ללכת לבית קפה שפה ליד? נוכל לדבר, הקפה שם לא משהו, אבל חם,
סביל".