[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








במהלך החיים ניחתות עלינו מכות, מפלות, משברים, טרגדיות. ובמבט
שטחי, נראה, כי כמעט כל אחד מקבל את מנת חלקו, מי יותר מי
פחות. ואם אדם מקבל יותר מכות מאדם אחר, אנו סוברים שאולי יש
כאן מקריות (להיות במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון), מה שנקרא:
חוסר מזל.
לרוב אין אנו נותנים דעתנו יותר מדי על נושא זה. למרות שיכול
להיות לנו די ברור שפלוני קורס תחת נטל בשורות איוב ושכנו או
ידידו פורח וכמעט כל בעיה או צרה שנופלת עליו, מיד מתרגמת
לטובת הנאה - עדיין אנו נוטים לחשוב כי 'כל אחד ושק הצרות
שלו'. 'חבל', אנו אומרים, מסכן/ה. או אומרים: 'זה הגורל'
ועוברים הלאה.
וגם אין מדובר על הזעקה הידועה של אדם שחש שנעשה לו עוול והוא
זועק: 'מחפשים אותי', 'תופרים לי תיק'. אלא באמת על אנשים
שגורלם המר להם בצורה משמעותית.
אז מה פשר התופעה? אם זה לא מקרי, או התנכלות מכוונת לקורבן
מסוים, אז מה יכול להיות כאן? ובכן, אולי התופעה יותר רדיקלית
משניתן לחשוב? ואולי אפילו יש כאן מעין חוקיות מסוימת?
ובכן, ישנם אנשים שנולדים עדינים יותר וכאלה שנולדים עדינים
פחות. העדינים גם רגישים יותר, ומכאן פגיעים יותר. הפגיעות הזו
יכולה להתפרש כחולשה. העדינות שהיא סימן לאיכות ולרמה גבוהה -
היא גם שבירה. אגרטל פורצלן מאיכות גבוהה הנו עדין ועל כן שביר
יותר מאגרטל חימר רגיל. מה שעדין ואיכותי, הוא גם שביר וגם
פגיע. הפרחים היפים והאיכותיים הם גם הפרחים העדינים, למשל
הסחלבים, אך עם זאת קל להם ללקות במחלות יותר מאחרים, והתנאים
לגידולם קפדניים יותר כי הם  נפגעים בקלות רבה יותר על ידי
פגעי מזג האוויר, מזיקים וכו'.
פרח עדין נפגע ממזג אויר קיצוני - יותר מפרח בר, או יבלית.
כנימת העלה תהרוס צמח איכותי ביתר יסודיות מצמח פחות איכותי.
ואם כך הוא בפרחים, כך הוא גם בבני אדם. שברמת הנפש הם אולי
עדינים ופגיעים יותר אף מן הפרחים העדינים והאיכותיים ביותר.
אדם עדין, כמו פרח עדין, מתמוטט מהר יותר כשמגיע משבר.
ועד כאן הדברים די ברורים: מה שעדין הנו עמיד פחות במפגעים
מאשר משהו שהוא עדין פחות. כלומר, הקשיים מגיעים לכל בני האדם
שווה בשווה, פחות או יותר. אך עדיני הנפש עומדים פחות בקשיים
מאשר אחרים, שהם עדינים פחות וכנראה חזקים יותר.
עד כאן הדברים סבירים למדי, ולא קשה לקבלם.
אך התיאוריה כאן רדיקלית עוד יותר. השאלה היא: האם על אדם עדין
נופלים יותר קשיים מאשר אדם עדין פחות? ואם נחזור למשל, אז לא
רק שפרחים עדינים עמידים פחות במפגעים, אלא הם מושכים אליהם את
המפגעים והמשברים יותר מפרחים פחות עדינים. לפי תיאוריה
רדיקלית זו, בשדה שיש בו פרחים עדינים ויורד בו ברד, יותר אבני
ברד יפגעו בצמחים העדינים מאשר בצמחים הגסים והפשוטים יותר...
ובחזרה לבני האדם: בקרב בני אדם נולדים תינוקות שיגדלו להיות
בני אדם מיוחדים. קשה להגדיר מה זה 'אדם מיוחד': שאר רוח, נשמה
יתרה, ניצוץ. הם יראו את העולם אחרת: עמוק יותר, קונוונציונלי
פחות. הם יתרשמו ביתר חדות ובהירות מדברים שאנשים אחרים יפסחו
עליהם. יש בהם חדות ראיה ורגישות יוצאים דופן. עד כאן ברור כי
אנשים אלו, בגלל המבנה הנפשי העדין שלהם ובגלל רגישותם הרבה,
יקבלו וייקחו באורח קשה יותר - ביקורת, מאבקי כוח, אגרסיה,
גסות רוח, מאשר אנשים פחות עדינים. אך הטיעון הרדיקלי טוען
בנוסף כי לא זו בלבד שהם פגיעים יותר ועמידים פחות בקשיים, אלא
שהם, גם ובעיקר, ימשכו אליהם את האש, כל אש. אם תהיה אש, כלומר
קושי, בעיה, חוסר סובלנות, חוסר שיתוף פעולה וכו' - הם יופנו
לכיוונם יותר מאשר לכיוונם של אחרים, עדיני נפש פחות.
ואפשר להרחיק לכת למין תיאורית קונספירציה שבהחלט נשמעת הזויה:
הקשיים יתמגנטו לכיוונם, יותר מאשר לכיוונם של אחרים, עדיני
נפש פחות.
מה? האם באמת אפשר להגיד כי יש משהו באותם אומללים שמושך אליהם
את הצרות, אולי אפילו משהו בהם ש'מזמין את זה'?
בתקופה שלפני רודי ג'וליאני בניו יורק, מעשי שוד ('מאגינג')
בעוברים ושבים ברחובות העיר היו כמעט מעשים שבשגרה. והסתבר,
לאחר זמן, כי לא כל מי שעבר ברחובות אלו - נשדד. ולא זו בלבד,
היו כאלה שנשדדו כמה וכמה פעמים. היו חוקרים שהחליטו לחקור את
התופעה. ובכן, במחקר שנעשה בשנות השבעים, נתבקשו אסירים שישבו
בגין שדידות של עוברי אורח לצפות בקלטות וידאו של אנשים
הפוסעים ברחוב. ואז הם התבקשו לבחור בקורבן הפוטנציאלי. כולם
בחרו באותם אנשים. והסיבה הייתה בגלל הדרך שהקורבנות
הפוטנציאליים הלכו והתנהגו. השודדים חיפשו מטרה קלה ואדם שנראה
חסר בטחון ומודעות עצמית. בשנת 1992 חדשות צ'אנל 4 בניו יורק
ערכו מחקר דומה - הם שאלו צעירים שענו על הקריטריונים להפוך
לשודדי רחובות שאלה דומה. התשובה שלהם הייתה דומה לזו של
האסירים משנות השבעים. כלומר מה שהביא על הנשדדים את השוד היה
משהו בצורת ההליכה שלהם ששידר חולשה, נירפות, שונות. מעין
קורבנות מוכנה מראש.
ומה המסקנה מזה לענייננו? ובכן, אולי יש משהו באנשים מסוימים
שמביא עליהם קשיים, משברים ומפלות - יותר מאחרים.
ועתה עלינו לבחון שני דברים. האחד, מדוע ואיך זה יוצא, שצרות
ניחתות על אנשים מסוימים, יותר מאשר על אחרים. והשני, מה יש
בהם באותם אנשים שמושך אליהם את אותן מכות. ונתחיל מן הנקודה
השנייה. מה יש בהם שמושך אליהם את הצרות?
ובכן, תלוי מאיזו נקודת מבט מביטים בהם. מנקודת מבט אחת (של
אלה שזה לא קורה להם) הם עלולים להיתפס כחלשים ואולי פגיעים.
מנקודת מבט אחרת הם עשויים להיתפס כעדינים יותר.

וכדי להבין זאת היטב נשתמש באנלוגיה מתחום הטבע. ובכן, נראה כי
שם תיאוריה זו אינה כה הזויה. די ברור כי הטבע מחפש להיפטר מן
החלשים, החולים והלא מסוגלים. וזו בעצם התיאוריה של דרווין,
Survivel of the fittest - החזקים שורדים, כי הטבע משמיד את
החלשים. בכל מיני דרכים. מטרת הטבע להכות ולהחליש עוד יותר את
אלה שאינם בריאים או מסוגלים (ודבר זה נותן יותר מרחב מחיה
ואפשרויות קיום חזקים). כי הטבע הנו מרקם אחיד, והחלשים או
החולים מחלישים את הגוף הכללי של החיים האורגניים בטבע. הטבע
לא חוסך שבטו מעלים יבשים ומצמחים רקובים.
ולא רק לגבי צמחייה. למשל בקבוצת בעלי חיים צעירים, החזקים
יתקפו את החלשים. והם כמו נושאים עמם את האינסטינקט הזה של
דרווין. הם מגלמים את החוק של הטבע, שבא להשמיד את החלשים כדי
לאפשר לחזקים אפשרות להתחזק עוד יותר ולא להיחלש על ידי
החלשים.
אך לא מה שחלש הוא גם לא איכותי, להיפך, קיים מתאם יותר ישיר
בין איכות לבין עדינות, חוסר עמידות בתנאים קשים, רגישות וכו'.
ובעמידה מול קשיים לעדין ולרגיש תהיה פחות עמידות מאשר למעודן
פחות.
ונראה שהטבע יודע להבדיל בין צמחים איכותיים ובין כאלה שהם לא.
הצמחים האיכותיים גדלים במקומות מוגנים, במקומות מרוחקים, או
מתחת לעצים גדולים, או מוקפים בחומת שיחים, או מתחת לסלעים.
הטבע יודע להבדיל בין איכותי בפוטנציה, שזקוק לאספקט האימהי,
ובין החולה והמנוון שנידון להשמדה.
הטבע יודע לעשות זאת, אך לא החברה האנושית. אצלנו קיים בלבול
בין חלש וחולה ובין איכותי ועדין. החברה האנושית רואה ילד
איכותי ורגיש כילד חלש, בעייתי וחריג. אין לה את היכולת להבדיל
בין רגיש לבעייתי. והיא רואה את הרגישים כבעייתיים. הם נחשבים
בטעות לסרח עודף חלש המסוכן לחסינות הרוב.
וכך יוצא שככל שילד (או אחר כך בוגר) הנו עדין יותר, כך הוא
מתנסה ביותר השפלות, מתקפות וקשיים. הוא יסבול ממיצוב
סוציומטרי נמוך, וכנ"ל גם הדימוי העצמי שלו. חייו החברתיים
ידרדרו לשוליים, וחייו האישיים יגיעו בסופו של דבר למבוי
סתום.
והאויב הגדול של עדין הנפש אינו המתקפות הבאות אליו מצד החברה,
אלא המתקפות שהפנים ועתה הוא מפנה כנגד עצמו. הוא מתחיל לפקפק
בעצמו, לראות עצמו כדפוק, מוזר ולא איכותי או מיוחד, כחסר
בגרות רגשית (וכל זאת במקום לראות עצמו כמיוחד, בעל נפש
רגישה). וכך הוא מעולל לעצמו את שהחברה כל הזמן מנסה לעשות לו.
ואז כשהגיס החמישי של החברה מצליח לחדור פנימה, דרך הסוס
הטרויאני של הפקפוק העצמי - הוא אבוד. הוא ייכנס לדיכאון, או
יסבול מהתקפי חרדה. מריקנות הולכת ונשנית. עד שהעדינות שלו אכן
תהפוך לחולשה אחת גדולה. והוא ייסחף לשוליים, ושם ייעלם וידעך
בצורה זו או אחרת.
כשהחברה האנושית רוצה לגדל זנים משובחים את נדירים של פרי או
ירק, היא יודעת היטב להכניס אותם לחממות. לכסות אותם ביריעות
ניילון ולגדל אותם בתנאים מוגנים, עד שיהיו בשלים להגיע לשיא.
אך עדיני הנפש לא זוכים לטיפול כזה. אין בהם צורך. ועל כן אלפי
משוררים נפלאים בפוטנציה ואנשי רוח דגולים בפוטנציה, נחשפים
ל'תנאי מזג האוויר' החברתיים הקשים ורובם לא עומדים בזה.
והכוונה לאפליה, לסטיגמות, לקשיים ולרעלים שאינם תמימים; מבחוץ
זה נראה כאילו לכולם יש הזדמנות שווה, אך ישנם מסרים סמויים
רבים שמופנים כלפי הרגישים והמעודנים, והם מחלחלים ופוגעים
ברקמות היותר פנימיות של הווייתם ומרעילים אותם מבפנים.
היא יכולה לתת להם כיבודים וכיו"ב. אך ביחס היום יומי הרגיל,
הם לא עומדים בשדרים הקשים המופנים אליהם באופן סמוי. שדרים
שאומרים שהם לא מספיק טובים, שהם חלשים, לא מסוגלים ולא שווים.
והם קולטים זאת על כל צעד. כל אדם שיפגוש בהם יראה את עדינותם
כמום, כבעיה.
החברה מתייחסת למשובחים ולרוחניים שבבניה כאל אבני נגף, כאל
רקבובית שפשתה בצמחה. כאל עלים יבשים, זמורות חבולות, שצריך
לגזום אותן כדי להיטיב את הצמיחה.
יש כאן עיוות נורא בראייה של עדיני הנפש; החברה בכללותה תופסת
אותם כבעייתיים, דפוקים, ועל כן מחלישי המערכת, במקום כניצני
שינוי וצמיחה רגישים ושבירים.
היא רואה את המיוחדים - כבעייתיים.
את טעוני הטיפוח - כמעיקים על המערכת.
את בעלי הניצוץ - כלא יציבים נפשית.
את בעלי שאר הרוח - כנאורוטים ופסיכוטיים.
ראייה זו אותם והשדרים הסמויים המופנים אליהם הופכים את חייהם
לקשים מנשוא. וכך יוצא שהמיוחדים, הרגישים והעדינים, הם אלה
הנשברים ראשונים.
זה נכון לגבי יחידים מיוחדים וגם לגבי מערכות היחסים שהם
מנהלים עם יחידים מיוחדים אחרים. אלה מערכות יחסים שבירות,
תלויות על בלימה, רוב הזמן. הרקמה של מערכות יחסים כאלה הנה
רקמה דקה. ככל שהיא איכותית כך היא דקיקה יותר. רקמה כזו לא
עומדת במעמסה של עולם חברתי קשה, המנוכר לנכסי הנפש והרוח.
והתכנים הללו יושבים ממעל, על מערכות היחסים השבירות הללו,
מעיקים ולוחצים. ובסופו של דבר מצליחים לפלוש ולחדור לכוכים
הפנימיים של מערכות היחסים העדינות הללו ולכרסם אותן מבפנים.
משפחות ומערכות יחסים זוגיות רגילות נושאות את העול, הלחצים,
התביעות והקשיים של החיים בקלות יחסית. אך לא הזוגות עדיני
הנפש. הם סופגים וסופגים עד שיום אחד התשתית העדינה לא עומדת
במעמסה. ומערכת יחסים שהושתתה על אמון, כבוד, אותנטיות, תמיכה,
אמפטיה ויופי פנימי - קורסת לה בבת אחת.
דליה רביקוביץ (זה גם מה שקרה לה בסוף) מתארת זאת במטאפורה של
סלעים ליד הים, בשירה "גאווה".

גאווה
אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך
ולא מחמת זקנה.
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום בקור,
שנים כה רבות,
כמעט נוצר רושם של שלווה.
אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.
מעין גאווה.
שנים רבות עוברות עליהם בציפייה.
מי שעתיד לשבח אותם עדיין לא בא.
ואז האזוב משגשג, האצות נרגשות, והים מגיח וחוזר,
ודומה הם ללא תנועה.
עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים
יבוא וילך.
ופתאום האבן פצועה.
אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.
ומה גם אנשים.
דליה רביקוביץ'.

ואכן, עדיני הנפש נפלטים תדיר ממערכות יחסים קורסות. או שהזולת
במערכת היחסים העיק עליהם. או שאם שניהם עדינים, המציאות
החברתית ישבה, העיקה וחדרה לבסוף. וכפי שהם לא מצליחים לשרוד
במערכות יחסים, הם גם לא בדיוק מצליחים להשתלב או לשרוד בשום
מסגרת תובענית.
ימי הנחת שלהם אינם ארוכים וממושכים, והם נקטעים תדיר על ידי
קשיים ומשברים.
עדיני הנפש הם גם עדיני הגוף. וקשיי הנפש מחלישים את המערכת
החיסונית החלשה של גופם הרפה, ובמוקדם הם לוקים במחלות שונות
ומשונות שמקצרות את חייהם הקשים והאומללים.
ולא קשה לזהות אותם; הם ילכו עם גב כפוף, מבט מושפל, הליכה
חסרת חן. הם ישבו בפינות, יתנצלו לעתים קרובות, יפחדו למשוך
תשומת לב וכו'. וסימנים אלו הם בדיוק הסימנים שמאותתים לחזקים
כי הנה החלשים, 'שמאיימים' בחולשתם על החוזק של הרוב.
החברה באה במקום הטבע, ומנסה לחקות את הטבע, ומנפה את מי
שנראים כחלשים, אך העולם החברתי אינו העולם של הטבע. שהרי
הטבע, כאמור, יודע להבדיל; מסוכך על האיכותיים, הם גדלים
במקומות נידחים שאיתני הטבע לא מגיעים אליהם. אבל הוא אינו
חוסך שבטו מעלים יבשים ומצמחים רקובים. הטבע יודע להבדיל בין
העידון של הסחלב ובין צמח שלא קיבל מספיק אור שמש ועל כן הוא
חלש, ארוך ולא בריא. הוא מבדיל בין איכותי בפוטנציה שזקוק
לאספקט האימהי ובין החולה והמנוון שזקוק לחרון אפו של הזכר
המשמיד.
אך לחברה האנושית אין את היכולת הזו. היא לא מבדילה. איכותי,
רגיש ועדין - נראה לה חלש, מנוון, חולה ורקוב. עבורה אין הבדל
בין איכותי למנוון. בין רגיש לבעייתי. עבורה שניהם היינו הך.
החברה שלנו היא חברה כוחנית, לא איכותית. חומרנית ולא רוחנית.
עובדת על כוח ולא על עידון. ומה שלא חזק ובעל כוח מוכנס לתאי
גזים מטפוריים.
וכך הופכים המשובחים שבבנינו ובנותינו למשאב מתבזבז ומתכלה,
עוד בטרם הספיקו להנחיל לאחרים מפרי רוחם המופלא.
המין האנושי צומח ומתפתח דרך האיכותיים שבו. ובעת ובעונה אחת
אותם איכותיים סופגים מתקפה אדירה הבאה לכלותם. וזאת מתוך טעות
פשוטה בזיהוי. ואין לזה הסבר אחר, העדינות שלהם מתפרשת כחולשה,
חוסר המסוגלות - כדפקט. ומתוך אינסטינקט להגנה עצמית או מתוך
אותו פחד פסיכולוגי של הידבקות במחלה, מתנפלים על עדיני הנפש
לכלותם.
אך הכוחנות אינה הסיבה היחידה. החברה מתנכלת לעדיני הנפש לא רק
בגלל שהיא רואה בהם חלשים שעלולים להחליש את עוצמתה. מאחורי
גישה זו כלפי עדיני הנפש עומד גם פחד גדול. החולשה נתפסת
כמחלה, ושניהם מפחידים את הנורמטיביים והבינוניים. הם פוחדים
שזה ידבק בהם. הם רואים את הרגישים ורואים בהם נושאי נגיפים.
חוששים שמא החולשה הזאת היא מעין וירוס שידבק גם בהם.
הם פוחדים מהאדם הרגיש, פוחדים שהוא יצליח כמו לגייס אותנו
לשורותיו (יהיו אשר יהיו) על ידי מעין שטיפת מוח סמויה. לא
יודעים איך בדיוק הוא יעשה את זה, אולי יש במילים שלו משהו
שיגרום לטרנספורמציה פנימית משונה. ואם הוא יצליח להפר את
האיזון ולחדור פנימה, או אז, כוחות האופל  שאותם אנו כל כך
שומרים מחוץ להכרה ולאור - יתפרצו לפתע ויחריבו עלינו את הנווה
השאנן שבנינו מאבני לגו על פתחו של הר הגעש של מה שלא מוכר ולא
ידוע. כאילו אנו יודעים כי בתוכנו שוכנים כוחות אדירים
וסמויים. והמגפה היא בעצם שחרור של הדמונים שכלאנו בתוכנו. וכך
אנו פוחדים שלאחר, לשונה, לרגיש, למיוחד - יש איזו סיסמה
שתשחרר מתוכנו את המחלה ואז היא תצא בדהרה ותחריב עלינו את
עולמנו הפעוט, את הסדר הזעיר בורגני ותבלבל את מושגינו הזעיר
בורגניים.
בתת הכרה של הרוב הנורמטיבי, שוררת תחושה שהחלש, החריג, המשונה
עלול להביא איתו את המגפה. קיים פחד, שהלא משתלב והמוזר אולי
נושא בתוכו זרע של פורענות. מעין מחלה מדבקת. או קודים נגועים.
כאן אנו מוצאים את מיתוס הוירוס כמשל, כסימבול. ועל כן יש צורך
להתגונן מפני נגיף בלתי נראה שאדם שנראה חולה או לא יציב נושא
עמו ושעלול להדביק גם אותנו.
יש בנו פחד שמא עדין הנפש בחריגותו יפר מעין איזון עדין, איזון
שאנו מצליחים לשמור עליו בדי עמל.
המחשה מצמררת לכך מופיעה במחזה של אדוארד אולבי (Edward Albee)
בשם זה, 'איזון עדין': "דליקט באלאנס (A Delicate Balance),
שזכה בפרס הפוליצר, מדבר על זוג בגיל העמידה שחי בסביבה זעיר
בורגנית, אגנס וטוביאס, חייהם מושלמים ומרופדים. אך היחסים
ביניהם מלאים במשקעים בעייתיים מן העבר ובנוסף לכך הם צריכים
לשאת את נוכחותה של אחותה של אגנס, קלייר, אלכוהוליסטית, ואת
נוכחות בתה שחזרה הביתה לאחר שהנישואים הרביעיים שלה התמוטטו.
אך כל זה מוחזק בקורים מאוד דקים (Delicate) ששומרים את האיזון
כך שהדמונים לא יתפרצו החוצה. כל שצריך זה נוצה או זבוב והכול
עלול להתפרץ החוצה. והנוצה או הזבוב מתגלמים בדמותם של חבריהם
הטובים ביותר, עדנה והארי, שמתפרצים לחייהם ערב אחד ומחפשים
דווקא אצלם מחסה, מפלט, מקלט. הם באים לשם בעקבות אימה שתקפה
אותם לפתע. אימה שאינם יכולים לומר מהי.
הארי: "הכל היה שקט מאוד, היינו לבד ואז... (עדנה בוכה) דבר לא
קרה אבל... שום דבר לא קרה, אבל..."
עדנה: "נבהלנו."
הארי: "פחדנו."
אולבי מתייחס לכך בריאיון שנתן לאלווין ברג מערוץ 4 הבריטי,
ב-South bank shaw: הוא אמר בריאיון כי למרות שאנשים מדחיקים
את המחשבות הלא טובות, המחשבות הללו מצליחות בכל זאת לחדור
לפעמים פנימה. וזאת הייתה האימה, זה מה שגירש אותם אל חבריהם.
ואגנס וטוביאס יודעים היטב מה הם מכניסים אליהם הביתה. או
לפחות אגנס יודעת, טוביאס מנסה להיות מוסרי וצדקני. אך בתוכו
הוא יודע מה הגיע אליו הביתה. אך עדיין הוא מנסה לשכנע את אשתו
לקבל אותם והיא עונה לו במשפט מדהים.
עדנה: "אין אלה עדנה והארי שבאו אלינו כחברים, זאת מחלה."
הארי מנסה למחות ואז עדנה עונה לו: "אינני מבקשת שתבחר בין
המשפחה שלך לחברינו."
הארי: "דווקא כן."
עדנה: "אני רק אומרת שיש מחלה."
במערכה השלישית, בשולחן ארוחת הבוקר, אומרת אגנס לטוביאס:
"תקבל החלטה ודי".
אולבי אומר באותו ריאיון שהכוונה שלה הייתה: 'אם נראה לך שתוכל
להתמודד עם המחלה, אז הזמן אותה פנימה'. אך מראש ברור שהם
יצטרכו לסלק את האנשים הללו משום שבסופו של דבר הפחד הגדול הוא
שהם יידבקו במחלה שהארי ועדנה מביאים עמם וזאת מחלת המודעות
המלאה, מודעות לדמונים המודחקים. הם לא יכולים לאפשר למחלת
המודעות המלאה להיכנס אליהם.
ומודעות ורגישות הם השמות האמצעיים של עדיני הנפש. אדם עדין
הוא אדם רגיש, ואדם רגיש הוא אדם מודע.
וזו הרמה היותר עמוקה להבין בה את היחס לעדיני הנפש;
ברמה הראשונה האדם פועל כמו הטבע ומשמיד את העדינים מתוך חוסר
מודעות לכך שהם לא חלשים, אלא איכותיים.
ברמה הבאה מסתבר כי האדם יודע בתוך תוכו שהם לא חלשים וראויים
לניפוי, אלא מיוחדים ורגישים. ויודע שהרגישים הם בעלי מודעות
מורחבת, והם קולטים במודעותם את השקר, את העמדת הפנים, ובעיקר
את כל מה שהם מדחיקים ולא מוכנים להודות בו בפני עצמם.
הפחד הגדול הוא המודעות. זו הקללה שהרגישים (עדיני הנפש נושאים
עמם).
וכפי שבמלחמת הפלפונסוס, השליט כרת את ראשו של השליח משדה הקרב
שהביא לו את הבשורה על המפלה בקרב, כך עושה הרוב כל הזמן
לעדיני הנפש שבינינו - כורת את ראשם למען לא יעירו ולא יעוררו
את ישות המודעות מתרדמתה הכבדה.
וכך הם משלמים, בבריאותם הנפשית ובמשברים המלווים את חייהם, את
המס על התרדמת התודעתית המתמשכת של הרוב.



הערה: מסה זו שייכת מבחינת תכניה, לספרי: "אאוטסיידרים ומורדים
על העומדים מחוץ ומנגד", העומד לצאת לאור בתחילת שנת 2006
בהוצאת ידיעות אחרונות. אלא שהיא נכתבה לאחר שעריכת הספר כבר
הושלמה.



גבריאל רעם.
1.9.2005







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אה, ואת זה אתם
כן מאשרים לי?


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/12/05 13:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבריאל בן יהודה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה