ואמרתם לו "זה בסדר, קורה גם לטובים מכולם. הדיכאון יעבור.
תשתכר, תזרוק להם ת'אמת בפנים. אף אחד לא באמת ייעלב, הרי אתה
שיכור. תלך מכות, תשתדל עם קטנים יותר כדי שלא נפגוש אותך
במיון. תזרום עם החיים. קצת זמן והכל יעבור". אמא הייתה וודאי
אומרת "שידפוק קצת את הראש בקיר ואז השטויות יצאו לו מהר מכל
החורים". אבל זה לא היה דיכאון רגיל, מהסוג שמזיינים לחבר'ה
קצת את השכל, וכולם מרחמים עליך והידידות שלך נותנות לך קצת
להתחרמן עליהן בשביל ההרגשה הטובה. זה היה עמוק יותר. מהסוג
שגורם לך לעלות על הגג ולא בשביל לתצפת על הכוכבים ביחד עם
בקבוק יין משובח ושמיכת פיקה. אתם לא יודעים מה זה לגרום לכל
הסובבים אתכם לבכות. דמעות גדולות כמו בטלנובלות הספרדיות. מכל
הלב. כאלו שגורמות גם לך, המניאק, לבכות.
בצל. זה מה שהוא היה. בצל. מהסוג ששמים בסלט בשביל הטעם. וכולם
אמרו לו תעזוב את המלפפון והעגבנייה. בלעדיך אין לסלט זכות
קיום. אתה נותן את הטעם, נותן את הטון. אבל הוא רק חשב על
העובדה שאנשים בוכים בגללו, חותכים ובוכים. בוכים וחותכים.
ונמאס לו מזה. אתם לא יודעים מה זה לגרום לכל הסובבים אתכם
לבכות. נשבר לו הזין ומחר הוא ישים לזה סוף.