הכל התחיל קצת אחרי תחילת הסמסטר השני בשנת הלימודים השניה שלי
באוניברסיטה. עמדתי בתור כדי לקנות לעצמי באגט חביתה במנזה,
שלא היה משביע במיוחד אבל יעזור להעביר את שלוש השעות הקרובות
עם פרופסור לינדלבלום עד שאוכל לחזור לדירה ולהכין לעצמי משהו
יותר נורמאלי. התור התקדם בעצלתיים ואני שהייתי בחור מסודר
הכנתי חמישה וחצי שקלים שהוצאתי מבעוד מועד מהארנק, שעכשיו כבר
היו רטובים מזעת ידי. קצת לפני שהגיע תורי נזכרתי שגם דנה
לומדת איתי בקורס הזה ומכיוון שהיו לי כוונות כלפיה, החלטתי
לקנות חפיסת מסטיקים בטעם מנטה כדי לרענן את הנשימה. בשיעור
אני אשב קרוב אליה ואנסה להרשים אותה עם בדיחות והלצות
ספונטניות, ורק מה שחסר לי עכשיו זה ריח פה של חביתת ירק.
הסטודנטית שלפני עזבה את הדלפק ותורי הגיע לשלם. עם תוספת
המסטיקים הלא מתוכננת הכסף שבידי לא הספיק ולכן פתחתי שוב את
הארנק, לא היו מטבעות נוספים ונאלצתי לשלוף את השטר בן מאה
השקלים שהוצאתי בכספומט היום בבוקר. ידעתי שהמוכרת תתעצבן אבל
במצבים כאלה באמת שאין ברירה. זה לא שתיכננתי את זה מראש או
משהו. המשכתי לחפש בארנק אחר השטר בעצבנות הולכת וגוברת תוך
כדי שהמוכרת רוטנת משהו לעצמה ואני מעיף מבטים נבוכים לכל עבר.
השטר לא היה שם. לפתע ראיתי אותו מונח על הריצפה כמטר מאחורי.
כנראה שמרוב מחשבות על דנה החמודה ואיך אני הולך להצחיק אותה
הפעם השטר נפל לי מהארנק. פסעתי צעד אחד לקראתו כאשר מישהו אחר
הרים אותו. "זה שלי" אמרתי בטון גבוהה מדי. "מה פתאום? זה שלי
אני מצאתי את זה." ענה לי הסטודנט שהרים את השטר במבטא רוסי.
"לא, זה שלי. זה נפל לי הרגע" אמרתי כמעט בצעקה. "באמת?
תוכיח!" הוא אמר בטון מזלזל. "תקשיב..." התחלתי לצעוק עליו,
אבל אז המוכרת התפרצה ואמרה שיש עוד אנשים בתור ושאם אנחנו
רוצים לריב אז לא על חשבון כולם."הבנאדם הזה הוא גנב" אמרתי
בקול חזק מדי כדי שגם הוא ישמע. "מה אתה הולך לעשות בקשר לזה?"
הוא שאל, שוב באותו מבטא רוסי מזלזל שלו. הרגשתי איך כולי
מאדים. זרקתי על הדלפק את הבאגט והמסטיקים ויצאתי מהמנזה.

במשך כל ההרצאה של פרופסור לינדלבלום לא הצלחתי להתרכז. כל
הזמן חשבתי על הרוסי הזה ואיך יצאתי אפס מול כולם. אפילו שמעתי
כמה בנות מדברות על זה לפני השיעור. הן החליפו נושא באלגנטיות
כשהתקרבתי אבל לא היה לי ספק שהן דיברו על המקרה מהצהריים. דנה
הבריזה מהשיעור ושמחתי שלפחות היא לא תראה אותי במין מצב משפיל
שכזה. המשכתי לשחזר את המקרה בראשי תוך כדי שאני עובר על דרכי
הפעולה השונות שיכולתי לנקוט: חשבתי שהייתי צריך להתקרב אליו
ופשוט לחטוף לו את השטר מהיד מול כולם או לפחות לנסות לפתח
קטטה שתגיע לידיעת הסגל באוניברסיטה. במקרים כאלה נערך בירור
שבו ללא כל ספק הייתי יוצא כשידי על העליונה. אני הייתי הקורבן
פה. אני זה שנשדד.
כחצי שעה לפני סוף הרצאה לא יכולתי יותר. לקחתי את התיק ויצאתי
מההרצאה בעוד הפרופסור ממשיך לדבר. חזרתי מיד לדירה שלי והכנתי
תפוחי אדמה במיקרוגל. לא היה לי כוח לבשל משהו יותר רציני מזה.
את שיעורי הבית מהבוקר בכלל לא ניסתי לפתור, במקום זה צפיתי
בתוכניות מטופשות בטלביזיה ועישנתי בשרשרת. בערך בעשר נגמרו לי
הסיגריות והלכתי לישון.
במיטה הדברים לא נעשו פשוטים יותר. כל פעם שעצמתי את העיניים
ראיתי את פניו שהיו מכוסות חטטים ושמעתי את קולו המזלזל שואל
אותי מה אני הולך לעשות בקשר לזה, באותו מבטא רוסי מעיק.
לא ידעתי מה אני הולך לעשות אבל החלטתי שאני הולך לנקום.

למחרת בבוקר התנהגתי רגיל. הלכתי לאוניברסיטה, רשמתי את דברי
המרצים בשיעורים ולא נתתי לחברי להרגיש שקרה לי משהו שונה.
הקמפוס הוא גדול, והתקרית אתמול לא היתה עד כדי כך בעלת משמעות
כדי להתפשט בקרב הסטודנטים. בסך הכל איזה אפס אחד איבד מאה
שקל. לא ביג דיל. המשחק של יובנטוס קצת יותר חשוב.
בין אחת עשרה לאחת לא היו לי שיעורים, אז הלכתי לעבר בנין
הפקולטה להנדסה. הבחור שגנב ממני הוא רוסי, וכמעט כל הרוסים
בהנדסה. לא הכרתי שם יותר מדי אנשים, אבל היו כמה שהכרתי מספיק
בשביל שאוכל לשאול אותם אם הם מכירים את הרוסי. כשהגעתי לדשא
שמול בנין הפקולטה ראיתי אותו. הרוסי, הרוסי מאתמול. עשתי
עיקוף קטן כדי שאוכל להגיע מבלי שיבחין בי, וחיפשתי פנים
מוכרות. המזל האיר לי פנים. ראיתי את יובל נשען על מעקה הבנין
ומעשן ביחד עם כמה סטודנטים נוספים. "יובל! מה המצב?" אמרתי לו
בטון הכי ידידותי שהצלחתי להוציא מעצמי. "הכל סבבה, איך אצלך?"
הוא אמר, מופתע מעט, אבל לא יותר מדי. יובל שירת איתי באותו
מדור בגלילות, למרות שאף פעם לא היינו יותר מדי קרובים. אני
התגייסתי שנה וחצי לפניו ותמיד התיחסתי אליו ואל שאר הצעירים
בהתנשאות. זו לא היתה הפעם הראשונה שנפגשתי איתו בקמפוס,
כמובן. הוא השתחרר מהצבא, דילג על הטיול וישר התחיל את לימודיו
באוניברסיטה. הוא למד הנדסת תעשיה וניהול אם אני לא טועה.
"תגיד. אתה יכול לעזור לי? אני צריך ממך טובה קטנה" פניתי
אליו. "בטח, מה שתרצה" הוא אמר למרות שנראה שאין לו חשק בכלל
לעזוב את חבריו כרגע. "באמת משהו קטן" אמרתי, "אתה רואה את
ההוא שיושב שם? אתה יודע איך קוראים לו ומה הוא לומד?". זה לקח
כמה רגעים עד שהוא הבין על מי הצבעתי ואז אמר:" ארקדי, אין לי
מושג מה השם משפחה שלו. לומד הנדסת חשמל שנה ראשונה. עשיתי
איתו את 'מבוא לפיזיקה'. למה אתה שואל?". "סתם, אני חושב שאני
מכיר אותו מאיפשהו, אבל אני לא בטוח. תודה!" אמרתי לו והתחלתי
להתרחק. יובל שמח שההפרעה הסתימה וחזר לשיחת חבריו, שעסקה
בכמות הנקודות שיש לצבור לתואר ועל אפשרויות לסיים את התואר
בשלוש וחצי שנים אם לוקחים קורסים בקיץ.
הייתי כבר במרחק עשרים מטרים לפחות כאשר ארקדי הבחין בי. הוא
הצביע עלי בלי בושה וסיפר משהו  ברוסית לחבריו. ניכר בו שהוא
נהנה מהסיפור משום שהיה מתבל אותו בפרצי צחוק וברגעים שנראו
כחיקוי התנהגותי בזמן התקרית, כולל השלכת הבאגט על הדלפק
ועזיבת המנזה עם הזנב בין הרגליים.
הרגשתי איך הזעם גואה בי. זה הגיע לרמות שלא ידעתי שבכלל קימות
בי. כמו מין אגם שחור של שנאה שרק גודל וגודל עד שהוא הופך
לאוקינוס שחור של שנאה ולא משאיר מקום לשום דבר אחר. "אני עוד
אנקום" חשבתי לעצמי והלכתי.


מאותו היום התחלתי להתדרדר בלימודים. בהתחלה בגלל שעות שבהן
הייתי מפנטז על נקמה ואיזה מילים יש לומר ואיך אני אתנהג ואיך
הוא יגיב עד בלי סוף. המצב הגיע לכך שאחד המרצים קרא אלי ואמר
שלא אוכל להיבחן אצלו בסוף הסמסטר ושעלי לקחת את הקורס שוב
בשנה הבאה. לא הרגשתי שום דבר בשעה שהוא מסר לי את הבשורה. רק
הינהנתי בפנים חתומות ויצאתי ממשרדו. היו לי דברים חשובים יותר
לעשות. הלכתי לכיוון משרדי המנהלה של האוניברסיטה. נכנסתי
לחדרו של הממונה על התחזוקה, אותו אחד שמעולם לא למד
באוניברסיטה והיה מסתובב בקמפוס וצועק על הסטודנטים שהם מקלפים
צבע מהקירות ומקשקשים על שולחנות. בקור רוח ניגשתי לשולחן
והכנסתי את צרור המפתחות הגדול שהיה מונח שם לכיסי.
ביום שישי בבוקר ניסיתי את המפתחות אחד אחד על דלת מדור
"חשבונות סטודנטים" עד שהצלחתי להיכנס. נעלתי את עצמי מבפנים
וניגשתי לאחד המחשבים. כפי שקיוויתי העובדים לא טרחו לכבות את
המחשבים בסוף השבוע ואפילו לא להגן עליהם בעזרת סיסמה. מערכת
המידע היתה קלה להפעלה וידידותית למשתמש, ככל הנראה אחת
הדרישות הראשיות מבית התוכנה שעיצב אותה, ותוך זמן קצר למדתי
שלרוסי קוראים ארקדי מילבובסקי, שהוא גר בפתח תיקווה ברחוב
העליה מספר 25 ושהוא קיבל מלגת לימודים מאחר והוריו גרושים
ואביו נשאר ברוסיה. "רוסי מסריח, עכשיו הלך עליך." אמרתי לעצמי
בקול רם בזמן שעזבתי את המשרד ועוד פעם אחת כשהתחלתי לארוז את
תכולת הדירה.


לשני השותפים העזיבה שלי היתה מאוד תמוהה, אבל לא היה להם מה
לעשות בנידון. השארתי בידי ארנון שעליו סמכתי יותר את הצ'קים
עם שכר הדירה עד סוף השנה ונסעתי לפתח תקווה. להורי לא סיפרתי
דבר ולמתווך הדירות סיפרתי שאני חייב להיכנס בדחיפות כי רבתי
עם הורי לאחר שלא הסכמתי להיפרד מחברתי ועכשיו לא אגור איתם
יותר. אני לא בטוח אם הוא האמין או לא וגם לא ממש איכפת לי.
היתה לו דירה ברחוב העליה מספר 30 ולקחתי אותה בכלל בלי לראות.
בראיון העבודה אמרתי שעכשיו חזרתי מטיול ארוך בדרום אמריקה
ושאני מעוניין לעבוד בדחיפות. המנהל שאל אם יש לי עבר פלילי
והסביר לי את הפרוצדורה מול משרד הפנים בכדי לקבל אקדח.
תוך שבוע עזבתי את האוניברסיטה, עברתי לפתח תיקווה והתחלתי
לעבוד כמאבטח ושומר באתרי בניה.
במשך כל הזמן הרגשתי מין חדווה ותחושת תכלית שמתגשמת. קשה
להסביר את זה במילים, אבל אני חושב שהמילה הכי טובה לתאר את מה
שהרגשתי היא פשוט חופש. חופש מוחלט. בלי לתת דין וחשבון לאיש.
הרגשתי בבירור איך כל צעד נוסף שעשיתי קירב אותי לתהום,
ונהניתי מתחושת הסכנה וזרם האדרנלין שהציף אותי. רגשות השנאה
אל ארקדי שכחו מעט אך הייתי נחוש מאי פעם להשלים את תוכנית
הנקמה. הרגשתי שעברתי כבר את נקודת האל חזור, שניתן רק להמשיך
קדימה אל הסוף בלי להתחשב בתוצאות.

משקפת טובה עולה בריקושט ארבע מאות וחמישים שקלים. סכין בעלת
להב רחב עולה שלוש מאות שקלים נוספים. התפללתי שכרטיס האשראי
שלי לא יכזיב והוא אכן ספג את סכום הקניה. ביקשתי מהמוכר
שיפרוס לשישה תשלומים, למרות שלא היתה לי סיבה טובה. נראה
כאילו צד אחד בי המשיך להתנהג רגיל ולהפעיל שיקול דעת בעוד הצד
האחר דחף אותי בריצת אמוק אל עבר מעשים שלא ניתן לחזור מהם.
התחלתי לעקוב אחרי ארקדי. הוא חזר לביתו בכל יום חמישי בשעה
חמש כשהוא מביא לאימו כביסה מהשבוע החולף. לאחר מכן היה אוכל,
נח מעט ויוצא לבלות עם חבריו. הם יצאו למועדון של רוסים בראשון
לציון. במשך ארבעה שבועות רצופים הם יצאו לאותו המועדון. בימי
שישי הוא היה מכין שיעורים מהאוניברסיטה ונמצא הרבה במחשב,
לדעתי באינטרנט למרות שאני לא בטוח. ביום שישי הרוסים יצאו לתל
אביב והחלטתי לא לעקוב אחריהם. ביום שבת ארקדי נפגש עם חבריו
בקניון ולכן דאגתי לא להשתבץ כמאבטח בימי שבת בקניון. כך
המשכתי בשגרת המעקבים במשך ארבעה שבועות כאשר הדברים היחידים
בחיי הם עבודה וארקדי.
במשך כל אותו הזמן חשבתי על איך יש לנקום בו. בסוף הגעתי
למסקנה שאטמין לו פצצה, שאוכל לפוצץ בשלט רחוק כאשר אראה אותו
עומד בסמוך לה. לשם כך הורדתי מהאינטרנט מספר תרשימים וספרי
הדרכה והתחלתי בבנין הפצצה. כל אותו הזמן המשכתי לשקר להורי
והקפדתי לחזור מדי כמה שבועות הביתה כדי שלא יחשדו בדבר.
המצאתי להם סיפורים על בחנים שלא היו ולא נבראו ולדעתי הם לא
חשדו בדבר.

אחרי כמעט חודשיים הפצצה היתה מוכנה. היו בה מעל שלושה קילוגרם
של תרכובת נפיצה שניתן ליצר מאבקת כביסה פשוטה ועוד כמה
חומרים. הנפץ היה מורכב יותר והוא זה שלקח את רוב הזמן והיה גם
שלט רחוק פשוט של דגמי טיסנים עם מנוע, שהפעיל את הכל. ביום
שלישי בשעה שמונה בערב נכנסתי לבית הדירות של ארקדי וחיפשתי
מקום טוב להחביא בו את הפצצה. עמדתי בדיוק מול דלת דירתו של
ארקדי וסרקתי אחר מקומות אפשריים להטמנת הפצצה כאשר הדלת
נפתחה. ארקדי עמד בפתח.

"מה אתה עושה כאן?" צעקתי. אני לא חושב שהוא זיהה אותי בכלל.
היה לי שיער קצר ומדים של מאבטח. הוא לא הבין מה אני רוצה ולקח
צעד אחורה לתוך הדירה. שלפתי את האקדח וכיוונתי לעבר הפרצוף
שלו. עכשיו הוא באמת נבהל. "שאלתי, מה אתה עושה כאן." צעקתי
שוב ודחפתי אותו לתוך הדירה. סגרתי אחרי את הדלת בטריקה. קול
אישה אמר משהו ברוסית וארקדי גמגם בחזרה. מיד אימו של ארקדי
נכנסה לחדר. "פעם אחרונה שאני שואל, מה - אתה - עושה - כאן?"
אמרתי הפעם בטון יותר רגוע.
"אני גר כאן" ענה ארקדי. הבהלה עדיין ניכרת בו. "למה אתה לא
באוניברסיטה?" "נגמר הסמסטר, עכשיו תקופת בחינות". רק עכשיו
הבנתי מה הוא עושה שם. "זוכר אותי?" שאלתי בלגלוג. "לא" הוא
אמר. שלפתי שטר של מאה שקל מהארנק ונופפתי מול פרצופו
"ועכשיו?". ההכרה נחתה עליו. "מה זה צריך להיות..." פתחה אימו
בעברית רצוצה מאין כמוה. "סתמי! זקנה" צעקתי וחבטתי בה
באגרופי. ארקדי נע כדי להגן על אימו ואני דרכתי את האקדח ברעש
רב. "רק תנסה ואתה מת". "הוא חזר לשבת וגם אימו קמה מהרצפה
והתישבה על כורסא. "אני ממש מצטער על מה שקרה. אני מוכן לפצות
אותך" הוא התחיל לומר באותו מבטא רוסי מעצבן שלו. תוך כדי שהוא
דיבר ניגשתי אליו והטחתי את ראשו בעצמה כנגד הקיר. זה כבר
ישתיק אותו. הוא נפל לריצפה מחזיק את ראשו בידיו ומתפתל. "מה
אתה רוצה ממני? אני יעשה כל דבר, בבקשה!" הוא התחנן. "זה לא מה
אני רוצה ממך, זה מה אני הולך לעשות לך" גיחכתי. "מה אתה הולך
לעשות לי?" הוא חזר אחרי בקול מפוחד. "אני הולך לירות לך בברך,
רוסי מסריח" אמרתי ובעטתי בו. "אני הולך לירות לך בברך ולרסק
אותה לגמרי, כדי שכל צעד שתעשה עד סוף חייך ילווה בכאבים.
ילווה בכאבים ויזכיר לך אותי. הבנת?". "בבקשה לא! בבקשה לא!"
הוא צרח. אימו התרוממה שוב והתחילה להתקרב אלי. הכנסתי לה
סטירה בכל הכוח והיא עפה לקיר והתמוטטה על הרצפה. היא נראתה לי
חסרת הכרה וניגשתי לטפל בארקדי. "תראה מה זה" אמרתי באירוניה
"צעד אחד לא נכון וכל החיים שלך נדפקים. יא אללה איזה
עולם...". רכנתי מעל גופו ותחבתי את לוע האקדח לשקע שמאחורי
הברך. הוא ניסה להתנגד והחל להתפתל אז חבטתי בו מספר פעמים
וברגע של שקט יחסי בתנועותיו מילמלתי "עכשיו אכלת אותה, רוסי
מסריח" ולחצתי על ההדק.