לילה חשוך, ירח מלא, סוס דוהר על שפת הים ועל גבו רכובה נערה.
הכל נראה רגוע ושלו, הכל חוץ ממה שקורה לה, סערת הרגשות
המתחוללת בתוכה אל מול הים הרגוע, החלק כמראה.
במוחה חלפו מחשבות עליו, מחשבות על גורלו. היא דאגה לו, פחדה
שיאונה לו כל רע אך ידעה שאין בידיה מה לעשות בעניין.
הם קבעו להפגש, באותו מקום ובאותה שעה כמו אז, כעבור מספר שנים
אחרי שהכל ישכח וירגע, אך הם לעולם לא ישכחו את כל מה שהיה
ביניהם.
היא הגיעה רכובה על סוסה לנקודת המפגש שקבעו, אך הוא לא היה
שם, למרות מה שאמר ולמרות כל מה שהבטיח. היא ירדה מגב הסוס
והתיישבה על החול הנעים, ישבה וחיכתה עד עלות השחר אך הוא לא
הגיע.
עצב חלחל אל ליבה, עצב מהול בפחד, האם שכח את שהבטיח או שמא
קרה לו דבר מה נורא. היא החליטה לחזור לביתה ולשוב אל החוף שוב
עם רדת החשיכה ולחכות לו עד שיגיע.
כך, ערב ערב, הגיעה אל חוף הים לחכות לאהובה שישוב מאי שם.
חלפו ימים, שבועות, חודשים,הקיץ התחלף בסתיו, הסתיו בחורף קשה
- גשמים וסופות רעמים, אך למרות כל הקשיים ערב ערב שבה הנערה
אל הים עם רדת החשיכה כדי לחכות לו, לאהובה.
אט אט חלתה ונעשתה חלשה אך עדיין שבה ערב ערב לשפת הים, שמא
יחליט לחזור והיא לא תהיה שם.
באחד הערבים הגיעה אל החוף, רכובה על סוסה, באפיסת כוחות ירדה
מגב הסוס והתיישבה על החוף כשלפתע ראתה נקודת אור בוהקת במרכז
השמיים, הנקודה נעה במהירות לעברה ולפתע, עמד מולה בחור יפה
תואר.
זה היה הוא, אהובה האבוד, זה שחיכתה לו על חוף הים לילה לילה
במשך חודשים ארוכים.
חיוך נסוך על פניה, הוא קרב אליה, ליטף את שיערה השופע, הביט
בעיניה הבורקות ופניה הקורנות מאושר.
"ידעתי שלא תאכזב אותי, שלא תשכח, ובסופו של דבר תגיע לקחת
אותי." אמרה לו.
הוא נשק על לחיה, על שפתיה ועל כל חלק וחלק מפניה, הוא נשא
אותה על כפיו ולקח אותה עמו למקום אחר, טוב יותר, אל עבר העתיד
הלא נודע.

למחרת בבוקר זעקו כותרות כל עיתוני בריטניה: "אמש נמצאה על חוף
הים גופתה של מיס קתרין בליס."
הכתבים הוסיפו עוד מספר פרטים על האירוע אך דבר אחד שהיה מודגש
בכל הכתבות היה החיוך המיסתורי שהיה על פני הנערה כשנמצאה. על
פניה נסוך חיוך מאושר ומיסתורי ופניה שידרו רוגע, נחת, אושר
ושלווה.