הלכתי לגן של המחשבות.
השומר עצר אותי בשער ואמר בתוקפנות: למה את זקוקה למחשבות?
הוא הביט בי וחיכה לתשובה ואני פשוט הבטתי בו בשתיקה. וניסיתי
לחשוב למה...
ואף מחשבה ולו הקטנה ביותר, לא התרוצצה במוחי. השומר לא חיכה
יותר לתשובה, כאילו חזה את התלבטותי וידע שלגן המחשבות צריך
לבוא עם מטרה.
משם הלכתי לגן של הדאגות ודפקתי בדלת ואיש קטן ומודאג הביט עלי
במבט מפוחד ושאל: מה הבאת לנו?
אף אחד לא רוצה דאגות ולכולם יש מהן והם באים לזרוק אותן כאן.
זרקתי בגן שק שלם של דאגות שכבר הפסקתי להשתמש בהן (יש דאגות
עדכניות יותר) והלכתי משם...
מרחוק ראיתי תור ארוך של אנשים ומייד נעמדתי אחריהם, זהו הגן
של האושר. כולם מחכים לקבל מעט אושר. חלק באים עם כוסות,
שקיות, חלק באים עם ארגזים וארונות, לאגור כמה שיותר אושר.
אני הבאתי איתי רק את עצמי. כי הרי אני צריכה למלא את עצמי ולא
איזה שקית וירטואלית שתהיה לצדי ולא ארגיש את מה שיש בה...
לא הסכמתי לבזבז יום שלם בשביל טיפת אושר. אז הלכתי משם בלב
כבד.
מרחוק ראיתי שלט שאומר: "לאן נעלמה האהבה". גן האהבה היה ריק.
הנדנדות היו נטושות, העצים נשרו בשלכת והילדים כבר לא התעניינו
באהבה. "האהבה נעלמה מן העולם", שמעתי זקן אחד לוחש בייאוש
ועיניו היו כבויות.
המשכתי ללכת לי במסעי וחשבתי על חוסר האחווה שקיים בעולם.
אנחנו ריקים מאהבה ומסובלנות אחד לשני.
חשתי צביטה מעיקה בלב, דמעות עמדו בעיניי ומהר מאוד הבנתי
שהגעתי לגן העצבות.
גן העצבות היה מאוכלס באנשים עצובים ובוכים. מהר מאוד שקעתי שם
ונכנסתי עמוק עמוק לתוך תחושת העצב. אחרי שבוע עיניי כבר היו
נפוחות וכואבות. הגעתי להחלטה כי עליי לצאת מהחשכה ויצאתי
החוצה.
בחוץ השמיים היו כחולים במיוחד. עצים ירוקים מתעופפים ברוח,
ואנשים ורחובות וכבישים.
הבטתי לשמיים, ציפורים צייצו על עץ שאכלס אותן בכמויות לאחר
שפספסו את עונת הנדידה. רוכל אחד חייך אלי והחליט שאני זקוקה
לזוג גרביים, מישהו הביט בי בעת שהמתין שהרמזור יתחלף ואיזו
זקנה חייכנית כבשה את לבי.
נשמתי עמוק ונכנסה לתוכי מין רוח שטות שנעה בדמי פתאום. היה בי
חשק עצום לקפוץ במקום, לרוץ, להסתער, לפרוץ לתוך השמיים. אושר!
אושר אמיתי. לא מאיזה גן שמוכרים בו אושר זול, אלא מדברים
שקיימים מולי, בחיי, בדרכי. מכל דבר שלא הבחנתי בו. מכל דבר
פשוט ואמיתי. מהחיים עצמם שלא הולכים נגדי - אלא בתוכם אני
זורמת.
יחד עם האושר התחלתי קצת לחשוב על כל הנפלא הזה, על כל
האפשרויות שעומדות בפניי. עליי רק לבחור את הדרך שלי. החופש,
המרחב, אולי מעט חוסר ידיעה, הדאגות החלו לחזור אלי...

ואז פתאום קלטתי למה השומר מגן המחשבות לא הכניס אותי ברצון
ולא רצה לתת לי מחשבות. בגן המחשבות לא מחלקים מחשבות, אלא
נותנים אפשרות לחשוב, אפשרות שאצלי כבר קיימת. המחשבות נמצאות
בי כל הזמן. הייתי צריכה רק לחשוב נכון, רק לדעת לחשוב מחשבות
יפות ולשנות את הלך המחשבה שלי. הייתי צריכה לקלוט מה מספיק
חשוב בכדי שבכלל אחשוב עליו.
רוצה למצוא את גני הפרטי, בתוככי נשמתי. הוא שם, אני יודעת,
נטוע בלבי. מחכה למצוא אותו, או שהוא ימצא אותי...