נילי ישבה וחיכתה לטלפון, ובדקה בשעון, וכלום. כנראה זה היה
סתם עוד זיון אתמול עם איזה פוץ תל-אביבי מסוקס. אבל זו הבעיה
עם פוצים תל-אביביים. תמיד הם נראים טוב. עושים חשק לקרוע את
הבגדים שלהם. אבל כמה היא כבר יכולה? היא ידועה בכרך כמזיינת
לא קטנה (והיא אשה). אבל גם המזיינת הכי גדולה רוצה אהבה. וזה
גרוע כשהיא לא מגיעה. לא כשאת עוד מעט סוגרת שלושים, ונמצאת
במרכז העיר. הרי שם כל ההתרחשויות. ואת עוד בתוכו.
נילי הגיעה לעיר הגדולה מאיזה מושב שלא רחוק מחיפה, אבל נמצא
במרכז. היכן שהוא, בין נתניה לכפר-סבא, איזה חור המלא בזקנים
ובתינוקות. מקום טוב וירוק, אבל היא תמיד התחברה לעיר. היא
חלמה להיות עיתונאית מאז גיל שתיים-עשרה. אז היא עברה
לתל-אביב. התחילה ללמוד תואר שני בתקשורת, ותעודת עיתונאי
המשולבת בתוכו, ואז מצאה את עצמה במשרה בכירה. בכירה, אבל
משעממת. לשבת ולחפש סיפורים טובים, להשתתף בתכניות חברתיות
ולהתעסק כל הזמן בעוולות העולם, בסופו של דבר מאוד מעייף.
ובנוסף להכול, היא עדיין לבד. בלי בן-זוג. וכל החברות שלה
נשואות. עם ילדים.
היא לא בטוחה שהיא רוצה ילדים. ילדים נראו לה תמיד עול ומשהו
שאינו נגמר. והיא מאמינה בהגשמה עצמית. אבל היא מאמינה
שלכשימצא הגבר המתאים, גם המחשבה הזו תעבור.
עכשיו היא יושבת במשרד, מעשנת עוד סיגריה, מסתכלת על צג המחשב
בשיממון ומציצה לעבר החלון. כשאת באחד המגדלים הגבוהים
בתל-אביב, תמיד מפתה לבדוק מה יקרה אם תעופי למטה. כשהיא הייתה
בהודו היא עפה מטריפים. היא מתגעגעת לזה, לעזאזל! בחורה בת
שלושים שעדיין מחפשת ריגושים, וכולם מחפשים שקט. והזיון מאתמול
לא התקשר.
היא קפצה.