עייפה.
לא ישנתי 30 ומשהו שעות, כבר הפסקתי לספור בשלב מסויים.
אני מרגישה כזאת מיותרת. בלי תכלית, בלי איזשהו נתיב בחיים.

תמיד אומרים שאם יש למה לצפות שווה להמשיך.
אז, אין לי למה לצפות, אין לי איזה משהו גדול באופק שצריך
לקרות שאני כל כך מתרגשת בגללו.
ובא לי לבכות.

יש רגע של אושר, רגע של הרגשה כזאת טובה, הרגשה עצומה של טוב,
זרמים בגוף, סאטלה מכלום, מהחיים, מהאושר, מהכיף, מהחיוכים...
התרגשות! וישר אחרי זה, הדאון.

זה כמו קוקאין, כמו סמים, כמה זמן בסאטלה, מרגישים היי אדיר
כזה, הרגשה כזאת שאתה נמצא על גג העולם ואחרי זה בא הדאון, בבת
אחת כל ההיי המושלם הזה בנפילה, כמו מערבולת לתוך תהום, בשנייה
הכל נעלם, כי אי אפשר להישאר מאושרים כל הזמן.

חם לי.
ובא לי לבכות.

אני צריכה פסיכולוג.
אני רוצה פסיכולוג.
אני יודעת שאני חיה במין אופוריה כזאת, בתוך בועה, סופה שלא
מפסיקה לסחוף אותי ולהעיף אותי לכל כיוון.
ואני, אני בכלל לא יודעת לאן לפנות, עם מי לדבר, ואני רוצה
לדבר. לפני שלוש שנים לקחו אותי לפסיכולוגים.
ישבתי ושתקתי. לא עניתי לשום שאלה ששאלו אותי, לא הסתכלתי לשום
כיוון רק בהיתי באוויר. לא יכולתי, לא יכולתי לדבר.
היום, עכשיו, אני יכולה לדבר, אני צריכה לדבר ויותר מזה אני
רוצה לדבר.

אני שונאת לשים מסכות.
לצאת לעולם, לאנשים, ל"שחק אותה" שהכל רגיל ומצויין ובעצם זה
לא, אני משכנעת את עצמי, מדחיקה כשאני עצמי לא מאמינה שאני
בסדר.

ואני מרגישה שהשתגעתי.
לפעמים אני יכולה לטפס על הקירות מרוב מחשבות שמתרוצצות לי
בראש כמו כספית רועמת.
אני מתחילה ללכת בחדר במעגלים סביב עצמי, לא יודעת בכלל מה
הולך לי בראש, על מה אני חושבת, כל שנייה צצה לי מילה אחרת, לא
קשורה לזאת שלפנייה, ואני, אני השתגעתי לגמרי, איבדתי את
עצמי.

אז בתוך כל זה שאני מנסה למצוא את עצמי בטורנדו מחשבות הזה,
בסערת רגשות לא ברורה שכזאת, אני לרגע עוצרת וחושבת.
מה קורה פה? ולמה זה קורה?
ואני, אני ממשיכה להתפלל לחירש למעלה, זה שאומרים שהוא שומע כל
אחד, אבל, הוא, הוא לא עונה, וכמה שאלות יש לי לשאול אותו.



רק אם היא הייתה יודעת מה שאני יודעת, אולי כל זה היה אחרת.
לא פסיכולוגים, לא תפילות, לא מונסונים ולא פסיכים היו
מסתובבים לי בראש.