בחסות הלילה אני פוקחת את עיניי, מעט מעורפלת מהחושך האימתני
שמקיף אותי. השחור הזה המלווה בצינה הקרה מזדחל אל תוכי, נושב
בעיניי , נכנס דרך אפי אל גרוני, אל לבי. ממלא כל טיפה של אור
שקיימת בי עוד, שוטף את ורידיי, את עורקיי ונימיי, משרה בי
חשיכה אינסופית וממכרת.
אני מנסה להתחמם מעט, מתעטפת בשמיכה דקה, מקווה שהיא זו שתחמם
אותי אך לשווא, כל מאמץ שאעשה להתחמם הוא חסר טעם. לבי קפא כבר
ואיני מרגישה אותו פועם כמו שתמיד נהג לפעום. משהו בי מת,
ואולי כולי כבר מתה ואיני מודעת לכך עד הסוף.
חיי נראים לי כמו מנהרה אינסופית של כאב וייאוש, ללא מטרה
סופית, ללא תכלית, ללא אושר. אני חיה בעולם שקרי, מתאמצת למכור
לעצמי סיפורים ותירוצים והבטחות. בשביל מה כל זה? בשביל מה?
די. עייפתי מכל המרמה הזו. אין לי כעת ברירה אלא לפקוח את
עיניי לחושך המפחיד הזה ולהתעמת איתו פנים אל פנים. חיי ריקים.
מוחי ריק. נשמתי ריקה. מעניין למי היא שייכת עכשיו. אני מגעילה
את עצמי ואיני רוצה להיות אני יותר. נואשתי לגמרי מכל יישותי
והווייתי. נמאס לי לבכות ונמאס לי להיות חלשה אל מולי, נמאס לי
להבין הכל ולתהות תמיד ולהגיע למסקנות הכל כך כואבות הללו פעם
אחר פעם מחדש. יהיה כל כך הרבה יותר פשוט לסיים את הסיוט הזה.
לשים סוף לייסורים שלי ושל סביבתי. לא רוצה להעציב אף אחד, לא
רוצה להיות הרוח המעכרת את האווירה. רוצה רק שקט. רק קצת שקט.
בלי דמעות, בלי אכזבה, בלי התמודדות עם מציאות אכזרית כל כך.
בחסות הלילה אני פוקחת את עיניי, וכעת אני רואה בבירור שהכל
חשוך סביבי, ונדמה לי שזה מפני שהחושך הזה בא מתוכי ומקרין על
סביבתי. בלילה השחור הזה כל מה שאני רוצה הוא שמישהו ישיר לי
שיר ערש. שמישהו ישיר לי שיר ערש ואני אוכל סוף סוף להיות
שקטה. לשקוע אל שינת עולמים, כזו שלא מתעוררים ממנה בגלל שום
דבר. אני רק רוצה שמישהו יכבה את כל הנרות האלה שהדלקתי סביבי
כדי לנסות לשווא לגרש את החושך, ילטף את פניי, ינגב את דמעותיי
האחרונות, וישיר לי שיר ערש.
Sing me to sleep |