יום שמש חמים, אנחנו שטים, שטים ומשייטים.
אני והספינה.
הים מרהיב ביופיו כחול וצלול רוח חרישית
וחמימה, משב רוח אוורירי מלטף את גופי.
במבט אל המים רואים את הדגים, את כל שוכני
המצולות, מקפצים מעל וחוזרים מטה, ללא הפסקה.
הציפורים משוחחות בינהן הציוץ נשמע עד
למרחוק, רק הציוץ ורחש הגלים.
ואז קרה הפיצוץ.
הכל רועד, הבלתי צפוי קרה, השלווה
הפכה לזעזוע הכל השתנה, אין יותר שקט.
עלינו על שרטון, אני והספינה.
הספינה מדדה המים חודרים, אני מתחיל
לשקוע, המים קוראים לי ממש זועקים.
האם לקפוץ? המים קרים? אקפוץ ואנצל?
ומה עם הספינה? לנטוש הכל? הכל מאחוריי?
הזמן דוחק אני אקפוץ.
אשרוד במים?
קפצתי המים קרירים, המראה מעל משקר,
המים אינם רוצים בי, אינם חפצים.
מה עכשיו? אחזור לספינה?
אני כבר למעלה נשאר ושורד, עד החוף הקרוב.
הוא באופק אני רואה חוף מבטחים, עגנתי.
הספינה כחדשה אני שוב שט עם אותה הספינה,
הספינה האהובה, כמו בהתחלה.
סימני השרטון עדיין על הדופן, אי אפשר למחוק,
אני גם לא רוצה.
הזכרון חרוט, עמוק על הספינה.
אנחנו ביחד, מפליגים למרחק,
אני והספינה.
מה בעתיד? אחזור אל המסלול? אותו המסלול?
אותה הדרך? אותו השרטון? אותה ההרגשה?
בינתיים אנחנו ביחד, טוב לנו ביחד,
אני... אני והספינה.