היא מרגישה לפעמים כאילו היא עטופה בניילון. ניילון בלתי חדיר,
כמו במלחמה. היא כבר לא מרגישה כלום, נעה בהילוך איטי, כמו אדם
על הירח בחליפה אטומה ומסורבלת. זוהי כנראה הסיבה לכך שהצעקות
שלה נשמעות עמומות, כמו לחישות, וגם חם לה שם מאוד.
כשהיא עוצמת את העיניים היא יכולה לראות את העתיד, לחוש אותו,
לטעום אותו.
וכשהיא פותחת אותן שוב היא רואה את ההווה. נמאס לה מההווה. הוא
שייך לעבר. יש לו טעם של משהו שהיה פעם ממש טוב, אבל תאריך
התפוגה שלו עבר, ועכשיו הוא מקולקל, חמוץ ומעלה עובש, והריח,
כשל בושם חריף שמנסה להסוות ריח זיעה על גוף שחי יותר מדי
שנים.
אנשים קטנים, חכמים יותר מההורים ומהמחנכים שלהם, הם היחידים
שהיא עוד יכולה לסבול בחברתה, רק בגלל שהם עוד לא עשו מעשים
רעים, חוץ מאלה שכן.
כל האחרים, נראה לה שהם רק מעונינים לינוק ממנה את כל שאפשר,
ואז להפנות גב, להשאיר אותה מוטלת מרוקנת, ולא להביט לאחור.
אם לומר את האמת, היא קצת תמימה, במובן הזה. היא מחלקת,
מרעיפה, מלמדת ומטפלת, ולא מצפה לתמורה, ורק לאחר מעשה היא
מבחינה בעירומה. נראה שיש לה את התשובות לכולם, חוץ מאשר
לעצמה.

אישה בת 37 ובתה בת ה-7, שתיהן רוצות להיראות בנות 17, יוצאות
עכשיו מהחנות בה היא עובדת. היא עוצמת את עיניה ורואה את
העתיד.

יושבת על המדשאה הגדולה, רוח צוננת של סתיו ירושלמי משחקת
בשערותיה. בידה ספר. ניגש אליה מישהו, בחור. הוא נראה לה מוכר,
אבל היא לא משוכנעת מדוע. הוא מציג את עצמו. הוא לומד איתה כמה
קורסים, הוא ראה אותה, תמיד יושבת מאחור, תמיד כל כך מרוכזת.
הם משוחחים.
יש בו משהו אחר. הוא מסתורי, אבל יחד עם זאת נראה שכולו פרוש
בפניה, והיא יכולה לקרוא אותו בקלות. אשליה מסוכנת מאוד, היא
חושבת, אבל היא הולכת ונמשכת אליו, מהופנטת משלהבת עיניו,
מרטוריקת דיבורו.
כשהצינה מתחילה לדקור בעצמותיה, היא מציעה לעבור למקום אחר,
והוא מזמין אותה לביתו. כוח סמוי גורם לה ללכת אחריו. הם
הולכים במורד הסמטה הצרה, אבני המדרכה עוד לחות ממימי עקרות
הבית שניקו מרפסותיהן לקראת שבת. היא עולה אחריו בגרם המדרגות
הצר. כתפיו הגרמיות מתעקלות עם צעדיו, ואלו מזכירים לה צעדי
חתול חורש מזימה.

לשמע הצעדים היא פוקחת את עיניה. גבר גבוה ורזה, מראהו מרושל,
עומד בפתח, צועק אליה, שואל אם היא יודעת איך מגיעים למקום
מסוים. היא מתעשתת מהר, כמו תמיד, ומסבירה לו בפירוט, סופרת
איתו רמזורים ומתארת את הרחובות. הוא אסיר תודה.
כולם אסירי תודה.
והיא לא אסירה, היא יודעת את זה, למרות שלפעמים שוכחת. ההווה
הזה הוא מבחירה, ולמעשה רק נמשך מעט יותר זמן משצפתה. מותשת
מעצמה היא משתרעת על דלפק הזכוכית, מתרפקת על רגעי השקט, מתיחה
את ראשה שוב ושוב אל המשטח הקר.
ברדיו שיר פופ מטופש מתחלף באחר.

היא עוצמת את עיניה.

מוסיקה אלקטרונית קרה עוד נשמעת מאחוריה כשהיא יוצאת בחטף מפתח
הפאב. היא מטפסת בריצה את המדרגות העולות לרחוב, ועוצרת לרגע
לנשום. ריח הסיגריות מהמקום הקטן דבק בשיערה, היא מיישרת
חצאיתה. ולרגע קופאת במקומה. רחש נשמע משמאלה, היא מביטה בבהלה
למקור הקול, אך לא רואה דבר. מילא, היא לא צריכה לראות כלום,
היא יודעת. היא יודעת שהיא עוד נתונה למעקב. הרחש נשמע שנית.
היא פונה לכיוון השני בצעדים נמרצים. עכשיו היא כבר שומעת את
הפסיעות מאחוריה בברור.
היא רוצה לשלוח מבט, לנסות להבחין בתווי פניו של העוקב, אך לא
מעזה. מקצב צעדיו הולך ומתגבר, כך מספרת לה מדרכת האבן.
מפוחדת, היא מתחילה לרוץ, תרה במבטה אחרי פתח, או מקלט מתאים,
או עדיף, אחריו. הוא אמר שיבוא, שיגן עליה.
היא לא הייתה צריכה לצאת לבד, עכשיו היא יודעת את זה. אולי יום
אחד היא תלמד לתת אמון באדם היחיד הראוי לו.
המרדף מתחיל להיות צמוד.
הוא רץ אחריה, מסורבל, אך לא מאבד אותה. היא מנסה להחיש ריצתה,
אך לבושה מקשה עליה. אסור לה לאבד את הריכוז, אם תמעד ותיפול,
זה יהיה הסוף. היא מגיעה לסמטה ופונה בחדות, נעזרת במעקה
מלוכלך כדי לא להחליק. גשם מתחיל שוב לרדת. היא רצה בטרוף
במורד הסמטה, מקווה שהדלת תהיה פתוחה. מבט שהיא זורקת לאחור
מבהיר לה, כי עוקבה מתקרב אליה במהירות.
לפתע הוא מופיע. ברגע זה הוא נראה לה אף תמיר ויציב יותר תמיד.
הוא פורס את ידו ותופס אותה כשהיא רצה אליו, ונתלית עליו
בעצמה. הוא מחבק אותה, ומרגיע אותה. נושק על מצחה ברכות, מסיט
קווצת שיער רטובה מפניה.
הצעדים מאחוריה נעצרים, היא שומעת, אך לא רוצה להסתכל, ולאחר
הפוגה קלה, מתרחקים, ויחד אתם הגשם גובר. לבה עדיין פועם
בחוזקה, היא אוחזת בידו, והם נכנסים פנימה.

לבה עוד הולם כשהיא פוקחת את עיניה, מסיטה קבוצת שיער רטובה
מזיעה מעל פניה. "מה רצונך?" היא שואלת, עדיין מרחפת מעט, את
האדם העומד מולה. הוא מעוניין להתבונן בקטלוג מסוים. היא מגישה
לו את החוברת וממתינה, מתבוננת בו סוקר את ריבועים הצבעוניים.
קסדת אופנוע אחוזה בידו, פניו רגועים ושקטים. גופו גבוה וחסון.
הוא שאל שאלה לגבי פרט טכני כלשהו, והם משוחחים. היא מקצועית,
היא יודעת על מה היא מדברת. הדרכותיה מדויקות, ועצותיה
מועילות.
הוא מתרשם. לבסוף הוא שואל אותה אם תסכים להיפגש עמו למשקה
בתום יום העבודה. היא נעתרת. היא יודעת מה יתרחש.

הם יפגשו, והוא ישא חן בעיניה, וגם היא תשא חן בעיניו.
מסתוריותה ומיניותה יניעו אותו להזמין אותה לביתו בסוף הערב.
היא יודעת שהיא תסכים, וכשינשק אותה היא תבין שגם הוא, כמו
כולם, לא מרגיש אותה, ושגרוע מכך, זוהי כנראה אשמתה. היא יודעת
שלמחרת, כשתקום ותצא מפתח ביתו, היא לא תראה אותו שוב.
ובכל זאת הוא ינשק אותה, וילטף אותה בתשוקה, וימשוך את בגדיה
מעליה, וישכיב אותה על מיטתו.

וכשיתעלסו, היא תעצום את עיניה.