החיים מפחידים. בעבר, כשהייתי ילד זעיר, חשבתי שהם יפים. תרתי
אחר הדברים הקטנים והפשוטים בחיים: ריחם של הורדים בחצר,
השתכשכות במים המותזים מהממטרות, זריקת הכדור לטבעת הכתומה,
לצאת לשחק בידיעה שכשתחזור ארוחת הצהריים תהיה מוכנה והריחות
ימלאו אותך ויסחפו אותך עמם לעולם נפלא. לא הייתי צריך דבר
מלבד זאת. לא הרהרתי בעתיד ובמה שצפוי לי מעבר לבית ולשכונה
ולבית הספר. נהניתי מהזמן. נסעתי עמו בנאיביות אינפנטילית והיה
לי טוב. לא ידעתי שהוא יחלוף במהירות ושאני אחלוף עמו ואהפוך
לנער בוגר המתחבט בשאלות ובבעיות שנופלות כמפולת סלעים. רציתי
להישאר ילד. ילד קטן עם שער ארוך בצבע חום כהה שנוגע בקצוות
העיניים. ילד קטן עם לב גדול שמרגיש הכול. ילד עם חולצה קצרה
שמופשלת על הגוף ועם מכנס קצר שלא צריך להתאמץ הרבה; הוא לא
ייפול. לצאת לאוויר הצח והמתוק כניחוח הדבש, לשחק ולאהוב את מה
שיש. לצעוק למישהו ברגע של מצוקה ולפעמים לא כי זה האתגר. אתגר
של ילד. לפתור את המצוקה בעצמך וזאת לא הייתה בעיה מכיוון
שהמצוקות היו די פשוטות. האמת שלפעמים הן היו נורא מסובכות
לילד אך משקל ההשפעה שלהם לעתיד לבוא היה נמוך. בסך הכול ילד
קטן עם קצת קוצים שמטרידים את מנוחתו. וכשהייתי הולך לשחק
כדורסל או כדורגל עם חברים היינו מגיעים למגרש האספלט עם
השערים שכעבור שבוע כבר לא היינו רואים אותם ועם טבעת כתומה
אחת בצד אחד ובצד השני רק לוח עם ריבוע שחור והשמש כבר הייתה
באמצע כשעתיים שלוש לפני השקיעה והיה לנו כדור די טוב והיינו
מתחילים לשחק אך כעבור דקות ספורות היו מגיעים "אנשים". הם היו
גם ילדים רק קצת יותר גדולים והם גירשו אותנו. חשבו שהמגרש
שלהם. בבעלותם. פשוט אמרו תסתלקו וזהו. אם היינו מתעקשים מעט
היה אחד מהם נוטל את הכדור הלבן ובועט אותו אל עבר השדות עם
הקוצים. אנו, ילדים חסרי אונים, שמענו בקולם. הרי לא יכולנו
לעשות כלום. היינו אומרים לעצמנו מתי אנחנו נגדל ונקבל כוח.
מתי לנו תהיה הזכות להילחם. היום אני ספק שואל ספק לא שואל,
אני ירא.