היה מלטף אותי. מין ליטופים צורבים. מנשק. אין מקום שלא הספיק
להעביר בו את השפתיים הדביקות שלו. מלקק את השפתיים בתענוג לא
ברור, אולי כדי שהן יעברו חלק יותר בגוף שלי. אני עוצמת
עיניים. בטוחה שאם הן עצומות אני תכף מתעוררת. כבר הכל נגמר.
במקום זה, זוכה לעוד הזיה מטורפת על הרוח שלי שיוצאת ממני.
מהחור הכי כואב. עכשיו היא מתבוננת בי. יש לה מבט עצוב משהו.
נראה לי שאני מגלה בה חמלה. כואב לי. והיא מתייפחת. בטוחה
עכשיו שהיא בוכה. גם לה זה כואב, העיוותים הקטנים בפנים שלה
מוכיחים לי. גם היא מרגישה? העיקר ברחה, חמקה מתוכי החוצה. טוב
לך לא להיות פה עכשיו? את יודעת שנשלם על זה. אי אפשר לברוח.
כשאת תחדרי אליי שוב את תפגעי בי. אני יודעת. מכינה את עצמי.
היא יותר חלשה ממני. הולכת כשקשה לה. אני, אני נשארת. מתמקדת
בכאב הנוראי הזה. איך שהוא ננעץ בי. לומדת להכיר כל פצע חדש
שנגרם לי ולהשלים איתו.
היא לא כמוני. עכשיו כשגדלנו היא לוקחת אותי איתה למקומות
הזויים יותר. טוב לה שם. גם לי. היא מכריחה אותי להביט למעלה,
לשמיים. אני רואה מטושטש. איזה מצחיק... הכוכבים נראים לי
כרקדניות בטן סעודיות, אני מחפשת את הירח. בטח הוא השומר ראש
שלהן, אי אפשר לשחרר כל כך הרבה רקדניות בטן בלי שומר ראש. אבל
לא, הוא לא השומר ראש. הוא שייח סעודי. ברור, איך לא הבנתי
קודם? הן רוקדות לפניו. בטח הוא רוצה לפלג את גופן לשניים. כמו
שעשו לנו. לי ולה. היא לא מאפשרת לי לחשוב. מפנה מבטי לעצים.
והם קוראים לי, ענף אחד מלטף את פניי. רוצה שאבוא אליו. אני לא
באה. שונאת שמלטפים אותי. בטח השייח הסעודי שלח אותו. רוצה
שארקוד לפניו גם. רקדתי מספיק.
היום, השלמנו אני והיא. מתווכחות לפעמים, אבל זה בסדר. למדתי
לפייס אותה. יש רגעים שאני מוותרת לה. מה אכפת לי? גם אני רוצה
לראות את  הרקדניות שוב. אנחנו מסתדרות ככה. הכי חשוב, זה שהיא
לא בורחת ממני יותר. תמיד נשארת שם, איתי. אם פעם ייצא לך
לראות את השיייח הסעודי, תבקש ממנו סליחה בשמי. אני פשוט
הפסקתי לרקוד.