פתאום אתה שומע את אותו השיר, שיר שלעולם לא תוכל לשכוח. אתה
יודע כל מילה, מכיר כל צליל וגם בעוד שלושים שנה, כשתשכח כבר
את רוב הדברים הקטנים שבחייך, עדיין תוכל לשחזר את השיר הזה
בראשך.
אנשים שונים נדבקים לשירים שונים, ולעיתים קרובות מתלוננים על
שאין השיר מניח להם, הוא רק ממשיך להתנגן בתוך ראשם, שוב ושוב
ושוב, אולי מההתחלה ועד הסוף, אולי רק בית ופזמון, ואולי רק
שורה אחת, שורה מיוחדת וקצת שונה מן השאר.
אבל השיר הזה...הוא לא כמו שאר השירים. בשבילך, אין זה סתם עוד
שיר. לשיר הזה יש כוח, אולי אפילו קסם מיוחד שמשפיע רק עליך,
מאחר והסובבים אותך לא נראים מוטרדים כלל מאותו השיר שהופך
אותך קצה אל קצה. בשבילם, אחרי הכל, זה רק שיר. שיר המורכב
ממילים ולחן, זמרים ונגנים...
אבל אצלך, הו, אצלך זה כבר סיפור אחר. השיר הזה, מהרגע בו
מתנגן צלילו הראשון, הוא מזרים אליך את אותה ההרגשה, זו שכל-כך
פחדת בראשית לעכלה, אך חשת בחסרונה ברגע שפגה. הרגשה, שחיזקה
אותך מחד, והחלישה מאידך. הרגשה שאלפי דפים לא יספיקו כדי לתאר
את כוחה. כמו השפעתו של סם, כמו הצניחה החופשית למכורי אדרנלין
מושבעים,
כמו שקיעה.
פתאום אתה שומע את אותו השיר, שיר שלעולם לא תוכל לשכוח והוא
מציף אותך בים של זכרונות,  אלפי החלטות שהחלטת לרע ולטוב,
והוא לא נותן לך מנוח, רק ממשיך להתנגן בראשך, שוב ושוב ושוב,
אולי מההתחלה ועד הסוף, ואולי רק שורה אחת. אתה יכול לשיר
בקול, אתה יכול ללחוש, אתה יכול לצרוח עד כלות נשימתך, אתה
יכול לבכות מבפנים עד אשר תיפח נישמתך.
אבל השיר, הבית, הפזמון, ימשיך להתנגן, אולי לא בראשך, אבל
בראשו של מישהו אחר, שהרי גם בשבילו אין זה סתם עוד שיר.