"הדבר הנורא ביותר הוא שאין שום דבר נורא" - דוסטויבסקי

היו אלה העיניים... תמיד אזכור את העיניים של הילדה הקטנה
שאחזה ביד אביה, יד גדולה עוטפת יד קטנה ממש כשם שאני אחזתי את
ידי ילדיי הרכים כאשר הייתי בבית והייתי מוציאם מגן הילדים.
היא הביטה בי באמון רב, כשם שילדה בת 5 או 6 מביטה באדם מבוגר
לבוש באופן מכובד המהלך ברחוב העיר הבלגית ההומה אדם.
אבל מאוחר יותר, כשהוצאתי את האקדח מהמקטורן, השתנה מבטה
והחרדה ניבטה ממנו. מה כאן קורה, מה הוא הולך לעשות לי או לאבא
שלי? זכורני את קול הירייה שנבלע בתוך משתיק הקול בהמולת הרחוב
הסואן ואביה שמבטו הנדהם מאבד אט אט את זיק החיים וידו הגדולה
נשמטת מיד הילדה הרוכנת על פני הגופה בתדהמה ובחוסר הבנה.
לעולמי עד ילוו אותי מבטי הילדה הערבייה הקטנה, מבט שתחילתו
אמון ותום וסופו תדהמה המתחלפת לשנאה תהומית.
אלא שאני כבר נטשתי את המקום לתוך רכב המילוט ואחר לרכב מילוט
אחר למקלט לצורך שינוי התדמית ולבסוף חזרה ארצה. אי שם על גבי
תיק קרטון חום הוטבעה חותמת: "המשימה בוצעה בהצלחה מירבית".
וחסן אבו גאבר, במקרה דנן קצין בכיר בארגון מחבלים, סיים את
חייו מתבוסס בדמו ברחוב סואן בבירת בלגיה כשלצדו בתו הקטנה
והבוכייה ואחריו ולפניו היו עוד ועוד. זאת הייתה עבודתי, לכך
אומנתי ונועדתי וניתן אף לומר שכך שירתתי את מולדתי.
ככל שרבו מספר הגופות, דרגתי הועלתה ומשכורתי גדלה, כבר ניתן
לי מקום של כבוד במשרדי האגף המיוחד, הייתי מעין אגדה מהלכת על
שניים. האיש שלעולם איננו מחטיא ואיננו מפשל וכל עוד עבדתי
הכול היה בסדר. בכל מספר שבועות הייתי מקבל חופשה חודשית, נח
קצת בחברת המשפחה ואחר חוזר ומסתובב בכל רחבי תבל לבער את
הרע.
הזמן עבר כל כך מהר, שנה ועוד שנה, מין חיים כאלו של שגרה
שהאחרים חושבים שהם מלאי תהילה ועניין אך לגבי הייתה זו עבודה
אפרורית, כמעט פקידותית: הכנת תיק המבצע, איסוף נתונים
והצלבתם, בניית מספר אלטרנטיבות פעולה, המאבטחים, מחלצים,
גיבויים, בעלי דירות מסתור, מאפרים ועוד כהנה וכהנה.
ורק לבסוף, כאשר לעתים הביצוע ארך אף יותר משנה, האקט הסופי.
ולאחריו המשימה הבאה.
בעבודתי לא היו לי כלל וכלל עמיתים. מדי פעם עברתי באגף וראיתי
אחד או שניים כמותי, זיהיתי אותם על-פי מבטם החודר המשקף חוסר
חיות. מעולם לא דיברנו איש עם רעהו וישיבות צוות ומסיבות גיבוש
היו מושגים שלא מעולמו של האגף המיוחד.
לא ספרתי את מניין קורבנותיי; סביר להניח שבאגף הכול מתועד
לפרטי פרטים, אך אותי הדבר לא עניין כלל וכלל. התקדמתי ממשימה
למשימה, בתחילת דרכי, בהיותי עדיין "אידיאליסט". הבנתי כי כך
הנני משרת את המולדת. אחרי כן הדבר נהפך לשגרה - כשם
שאינסטלטור פותח סתימה בשירותים, כך אני הפעלתי את הברטה הקטנה
והכסופה שלי. לקראת הפרישה כבר היה יותר קשה, חדלתי להבין את
ההיגיון שבהריגות ההדדיות הללו. אנו מחסלים מנהיג כזה או אחר
והם בבת אחת מרימים אוטובוס שלם שלנו, גדוש אזרחים, ומספר
הקורבנות גדול ביותר. הצלחתי להבין כי דבר מוביל לדבר. כאשר
בורג זערורי בתוך הגלגל הענק הזה, אינני רואה את תחילתו ואף לא
את סופו ואין באפשרותי לעצור אותו משום שכוחותיו חזקים מכל כוח
אנושי, דומני שמקור הכוחות באדון השטן בכבודו ובעצמו.
פרשתי חמש שנים לפני זמני, דהיינו בגיל חמישים במקום 55 (אצלנו
גיל הפרישה של "המבצעים" הנו חמישים וחמש). "הקורבנות" או
"המטרות", שני הביטויים הללו התערבבו בראשי עד כי לא יכולתי
להבחין בין אחד למשנהו, החלו להופיע בחלומותיי, מזעזעים את
ישותי עד כדי טירוף. למזלי הילדים כבר עזבו את הבית ונשארה רק
עדה אשתי. עדה לייסוריי ולתעוקותיי, אוחזת ידי בלילות כאשר אני
צורח באימה אל מול הדמויות בסיוטים הללו שאינם נותנים לי מנוח.
הפסיכולוג של "האגף" היה משוחח איתי מדי פעם בפעם, מסביר, מנסה
להרגיע אותי ושולח אותי לרופאי הנפש, דואג שאטול את תרופותיי,
אולם דומה שגם הוא נואש ממני ותדירות ביקוריו בביתי הלכו
ופחתו.
הנקמה הראשונה של קורבנותיי דומני לא פגעה בי אלא בקרוב לי
ביותר - בעדה. היא חלתה בסרטן הכבד ותוך זמן קצר, לאחר סבל רב
וייסורים, נפטרה.
נותרתי לבד, בוילה הלבנה בשכונת ה"יאפים", עוף מוזר עם שער
שיבה ארוך מגולגל לקוקו, לבוש מכנסי ג'ינס קרועים ומתהלך בחורף
ובקיץ יחף. גם חדלתי לכסח את הדשא והעצים גדלו והרבו סבך ובין
ענפיהם קיננו ציפורים עד בלי סוף, יער קטן בלב העיר.
חיות מוזרות היו מתהלכות בגינה, שרובן כבר הוכחדו בסביבה ואצלי
מצאו משכן: נמיות, קיפודים, צבים, נחשים למיניהם ואין סוף של
מכרסמים. מדי פעם הגיע פקח מהעירייה, זועק כי השכנים מתלוננים.
הפניתי אותו ל"רפרנט" שלי באגף היוקרתי והסבירו להם מה שהסבירו
וההטרדות חדלו במקצת. באביב, לפני פסח, הגיע קבלן גינון מיוחד
מטעם האגף ולמרות מחאותיי היה עוקר, מכסח, מנקה את החצר הסבוכה
עד לפסח הבא.
באשר למוות - אינני ירא ממנו, הרי הייתי גם הקורבן וגם המוציא
לפועל שלו. למרות שאומרים כי התליין הוותיק ביותר ירא ממותו
האישי. אין הדבר כך לגביי. אני מודע לכך כי אויביי, הקורבנות
ושליחיהם, איתרו אותי.
אני מודע לכך כי יומי קרב , אינני יודע בדיוק מתי ובאיזו צורה,
אולם גזר הדין ניתן ויש לחכות רק לבואם של התליינים. כשהייתי
עדיין כמו כולם, לפני הכניסה לעולמות הטירוף והחרדה, בשעת
הערביים של ההירדמות, מחשבותיי היו ממוקדות במספר נושאים,
חולפות מנושא לנושא, לעתים ממצות אותו, לעתים משאירות אותו לעת
אחרת, ואילו עתה כל מחשבותיי ריחפו מעליי כאילו אינן שייכות
לי, ואז ידעתי כבר כי זרם תודעתי נפרד מגופי והנני שייך כבר
לעולמות אחרים.
בלילות אני מבחין בעיניהם הניבטות לתוך ביתי מתוך הסבך של
הגינה. לעתים, כאשר אני משאיר שערה בדלת הבית כאשר אני יוצא
ממנו, למספר דקות; בחזרתי, השערה נשרה ואיננה והנני משוכנע שהם
ביקרו בביתי. התמונות בתוך הבית נמצאות במקומות אחרים וגם
הספרים מעורבבים באופן שונה, לעתים אף הטלוויזיה דולקת והרי
אינני צופה בטלוויזיה לעולם והיא מונחת כרהיט חסר תועלת. לכן,
סביר להניח שהם מכירים את ביתי על כל סנטימטר שבו ורק מחכים
לשעת "השין" שבו יבצעו את זממם. את האקדח הישן והטוב אני לוקח
תמיד איתי, יש לי רישיון קבוע לשאתו. הנני בטוח שלא יסייע לי
רבות לנוכח שנאתם ודבקותם של אויביי להשמידני, אך מעט ביטחון
הוא בכל זאת משרה עליי. בלילות הנני ישן כשהוא צמוד למראשותיי,
כדור נעוץ בתוך בית הבליעה והנצרה פתוחה.
עונות השנה חולפות במהירות, אביב, קיץ, סתיו וחורף, אך אויביי
אינם פורשים ממני ואינם מוותרים. נראה שהטבעת הולכת ומתהדקת
ותוחלת חיי קצרה ממילא עקב גילי, ומתקצרת ביתר שאת. ניתן אף
לומר שהנני מחכה בכיליון עיניים לדעת מה טומן בחובו העולם
השני.
נמשכו הלילות הקשים והימים האפרוריים מלווים בשעמום האין סופי,
יום ולילה, אחד אחר השני, ממש כמו העינוי הסיני המטפטף טיפות
של מים על קרקפת מדי שנייה באופן חד גוני ומדכא. ניתנה האמת
להיאמר, כבר חיכיתי לבואם של התליינים שיגאלו אותי מייסוריי כי
הרי בעל חוב אני להם והרי נטלתי את חיי יקיריהם ועכשיו עלי
להשיב להם את החוב בתמורה - חיי שלי.
אבל האמנם אין דרך אחרת? דרך הכפרה והמחילה? ממי אבקש מחילה
וכפרה והרי אויביי מסתוריים ומסתתרים בנקיקים חבויים, מסתירים
את זהותם ואישיותם. מתי יבוא הקץ לכל זאת? והנה, באחד הלילות
נטולי השינה שגם סמי השינה לא גברו עליו, החילותי לשוטט בחדרי
הבית השוממים, מטריד מנוחתם של שוכניו: מקקים, עכברים, חתולי
רחוב, וכיוצא באלה דיירים המתכנסים לתוך בית נטוש שבעליו
מזניחו. החלתי לפשפש בספרייה המאובקת והנה מצאתי ספר חסר כריכה
שהיה שייך לאבי ז"ל ואיכשהו שרד את השנים ומצא מנוחה בספרייתי
העלובה. אינני יודע מדוע, אולם החילותי לעיין בדפים המצהיבים.
הספר נכתב לפני שנים רבות על ידי הסופר ל.נ. טולסטוי ותורגם
לעברית כנראה בשנות השלושים (אני מסיק זאת לפי השפה המליצית
שאיננה קיימת כבר היום).
אינני רוצה לתמצת סיפור זה אלא להביאו בלשונו ולומר לכם,
קוראיי היקרים, כי סיפור זה שינה את חיי לחלוטין ובעזרתו
שיקמתי עצמי וחזרתי לעולם החיים.

שמו של הסיפור: "מלך אשור אסרחדון".
המלך אסרחדון כבש את ממלכתו של המלך ליל, השמיד את צבאו, החריב
ושלח באש את כל עריו, הגלה את כל העם לארצו ואת המלך לילך עצמו
שם בסוגר.
בלילה נדדה שנת המלך אסרחדון וחשב איזו מיתה יבחר לליל, ופתאום
שמע אוושה קלה על ידו. נשא את עיניו וראה איש זקן בעל זקן לבן
עומד על ידו.
"מי אתה ומה מעשיך כאן?"
"באתי לדבר אתך על ליל."
"אין מה לדבר עליו. מחר אני ממית אותו, אלא שעוד לא בחרתי
באיזה מיתה יומת."
"למה לך להמית אותו? הרי אתה ליל," אמר הזקן.
"שקר הדבר," אמר המלך. "אני - אני, וליל - ליל."
"אתה וליל אחד הוא," אמר הזקן . "רק נדמה לך שאתה וליל הנכם
אנשים שונים."
"אך נדמה לי?" קרא המלך. "הנה אני שוכב על יצוע רך, סביבי
עבדיי ושפחותיי, וגם מחר אשב למשתה עם רעיי ואהוביי, וליל לא
יהיה כבר בחיים."
"לא תוכל לבטל את חייו," אמר הזקן.
"ואיך הרגתי אלף וארבע מאות מחייליו? הם היו בחיים והיום הם
מתים," אמר המלך, "אם כן, הרי יכול אני לבטל את החיים".
"מאין תדע שאינם?"
"מפני שלא אראה אותם עוד."
"רק נדמה לך כך."
"אינני מבין," אמר המלך.
"התחפוץ להבין?"
"חפץ אני."
"ובכן," אמר הזקן, "שב בבריכת המים הזו ואז תבין."
המלך קם ממיטתו וניגש אל הבריכה.
"פשוט את בגדיך והיכנס המימה," אמר הזקן.
אסרחדון פשט את בגדיו ונכנס לבריכה.
"עכשיו, אם אך אתחיל לשפוך מים עליך, טבול ראשך במים".
הזקן שאב מים בכד והרים אותו מעל ראשו של המלך, המלך טבל בכל
גופו.
ומיד אחר כך ראה עצמו במקום אחר וזר. הוא יושב על כיסא המלוכה,
סביבו עומדים שרים ורוזנים ואחד מהם נואם אליו וקורא לו בשם
המלך ליל ומבקש שיגן על עמו מפני המלך הרע אסרחדון. אסרחדון
מבין שהוא כבר איננו אסרחדון אלא הוא ליל, והוא שוכח כל מה
שחשב בתור אסרחדון, והוא זוכר רק את אשר חשב ועשה המלך ליל.
ליל מבטיח לשר שיקרא מלחמה על אסרחדון ומצווה לאסוף את חילו.
אחרי כן יצא כרגיל אל החצר, ושם חיכו לו כל המבקשים משפט והוא
פסק את דינם. אחרי זה יצא לשעשועו האהוב - הציד.
אחר הציד ערך שוב משתה עם רעיו והתענג; על הזמרה והמחולות, ואת
הלילה בילה עם אשתו האהובה.
כך חי במשך ימים ושבועות אחדים, עד שהתאסף חילו. כאשר נאסף כל
הצבא יצא בעצמו בראשו. מסע הצבא נמשך שבעה ימים. כל יום היה
המלך עובר על פני הצבא ומנופף לשלום לחייליו. ביום השמיני נפגש
עם חיל אסרחדון. צבאו של ליל נלחם בגבורה רבה אך צבאו של
אסרחדון היה רב ממנו וצבא ליל נחל תבוסה והוא עצמו נפצע ונפל
בשבי.
במשך תשעה ימים הלך אסור באזיקים עם חייליו של אסרחדון. ביום
העשירי הגיעו לנינווה ושם הושיבוהו בסוגר.
ליל סבל ביותר, לא מפצעיו ומרעב אלא מהחרפה ומכעס ומאין אונים,
שאין הוא יכול להשיב לאויבו בעד כל הרע שסבל. רק אחת היה בידו
לעשות: לא לגרום נחת לאויביו במראה סבלו. הוא החליט לעמוד
באומץ לב ובלי תלונה בכל העינויים שיעבור בהם.
20 יום ישב כך בסוגר וחיכה למותו. הוא ראה שהוציאו להרג את
קרוביו ורעיו, הוא שמע את אנקת המומתים, שקיצצו את ידיהם
ורגליהם, שפשטו עורם בעודם חיים, והוא לא גילה כל רוגז ודאגה,
חמלה או פחד. הוא ראה שהובילו את אשתו האהובה כשהיא כפותה, וגם
את זאת סבל בלי תלונה.
אז פתחו שני תליינים את סוגרו, כפתו את ידיו לאחוריו ברצועה
והובילוהו למקום ההרגה המגואל בדם. ליל ראה את העמוד המחודד
המגואל בדם, שהורידו מעליו את גופת רעו של ליל שמת עליו, והוא
הבין שעמוד זה נועד גם לו.
"עוד מעט יבוא המוות, האבדון", חשב ליל ואז שכח את החלטתו
הנמרצת לסבול באומץ לב ובמנוחה עד הסוף, והחל מבקש חנינה. אך
איש לא שמע לו.
"אבל זה אי אפשר", חשב, "אני ישן, כנראה, אך חלום הוא." הוא
מתאמץ להקיץ משנתו. "הרי אני אסרחדון ולא ליל", חשב.
"גם ליל וגם אסרחדון אתה," שמע קול והרגיש שמושיבים אותו על
חודו של העמוד. הוא צעק וברגע זה הוציא את ראשו מהבריכה. הזקן
עמד עליו ושפך על ראשו את המים שבכד.
"הוי, מה רבו עינויי! וכמה זמן רב היה הדבר," אמר אסרחדון.
"זמן רב?" אמר הזקן. "אתה רק טבלת ראשך והוצאתו מייד. ראה נא,
עוד לא כלו המים מהכד. האם הבינות עכשיו?"
אסרחדון לא ענה, אלא הביט באימה על הזקן.
"האם הבינות עכשיו?" הוסיף הזקן, "שליל - אתה הוא, ואותם
החיילים שהוצאת להורג - אתה הם. גם החיות שהיית הורג בציד
ואוכל במשתיך, אתה הם. חשבת שהחיים הם רק בך, אך הראיתי לך את
האמת. החיים הם בכל היצורים כאחד ובך רק חלק מהחיים האלה. יש
לך הרשות רק על חלק החיים שבך. רק בקרבך יכול אתה להיטיב או
להרע, להרבות או להפחית את החיים. אתה יכול להיטיב את החיים
שבקרבך אם תשכח את עצמך ותחיה חיי הבריות האחרות, תאהב אותם.
חפצת להאריך את חייך אתה, ולקצר חיי אחרים, אך אין בכוחך לעשות
זאת. החיים הם רגע, והחיים הם אלפי שנים. אתה הנך חיה גדולה
וחזקה בהשוואה לפרעוש, אך קטן הנך מפרעוש בהשוואה לכל העולם.
אין לבטל ולשנות את כל החיים, כי הם רק ברוח, ורק הם היו,
הווים ויהיו."
אחרי הדברים האלו נעלם הזקן.
למחר ציוה המלך אסרחדון להוציא לחופשי את ליל ואת כל השבויים
והפסיק את ההרג.
ביום השלישי קרא לבנו ומסר לו את המלוכה, הוא הלך והתבודד
במדבר וחשב על כל מה שנודע לו. אחרי כן התחיל לנדוד ולעבור
מעיר לעיר ומכפר לכפר, מקבץ נדבות ומטיף לבני אדם שהחיים הם
כאחד בכול, ושבני אדם ירעו לעצמם, כאשר ירצו להרע לאחרים."


שנת 1894

מול ביתי הקימו מעון לאוטיסטים. ילדים יפים עד להפליא, עיניהם
התמימות ניבטות לשמיים, שאינם מבינים את משמעות קיומם ומסוגרים
בתוך עולמם הפנימי.
ביקשתי לעזור לגננות בכל עבודה. החילותי לטפח את הגינה של
המעון, לסייע בניקיון, בהכנת המזון של החוסים במעון ואט אט חיי
הריקים מכל תוכן החלו להתמלא בדבר מה שאינני יודע מה מקורו.
לעתים הייתי מחכה לבוא הבוקר רק כדי שאוכל להתייצב במעון
ולתרום את חלקי. הסביבה הופתעה למדי!
מה לסוכן האגף המיוחד בעיסוק מסוג זה. מדוע לא קיבלתי איזה
תפקיד בכיר ברשות מקומית או לא פניתי לעולם העסקים? בלבי ידעתי
את התשובה. את החיים שגזלתי מאחרים עליי להחזיר, כדי שאוכל
להמשיך לחיות, אולם את המתים לא אוכל להקים לתחייה, לכן עליי
לעזור לחיים המסכנים ככל האפשר, והרי כשאני עוזר להם אני עוזר
לעצמי, ויוצא מכך, אם כן, כי אישיותי מתחדשת ממש כעוף החול
האגדי הפורח במדבר השומם.