"זה המקום שלכם, כאן אתם יכולים לעשות הכל. זה המקום לבטא את
האני האמיתי שלכם כל דרך אפשרית. תתחברו לעצמכם, לעצים,
לכינרת. שלחו לחופשי את רוח היצירה המפעמת בכולנו"

הם כולם פתאום משתחררים - בדיוק כמו שהוא אמר. כולם מקשיבים לו
והופכים חופשיים יותר, שלווים יותר. פתאום כולנו מתנהגים
ונראים כמו האמן הממוצע: לבוש קצת מוזר, שיער קצת פרוע, עיניים
יוקדות באש היצירה. שרים, רוקדים, מציירים את הכינרת הנשקפת
מולנו, מציירים אחד את השני, מציירים אחד על השני.
אנחנו חופשיים עכשיו, הפכנו את המקום הזה לחלל שלנו, מקום פתוח
לאומנות ויצירה.

אני איתם, לפחות בהתחלה. גם אני מאמצת לעצמי  בגדים קצת שונים,
הרגלים קצת שונים. אני מתחברת לטבע, לשלווה ולעצמי. החופש הזה
מכל כבלי הזמן ומסגרות החיים עושה אותי מאושרת.
אני מחייכת אל הכינרת.

ואז הם מציירים על עצמם. מכסים את עצמם במסכות של שלווה וחופש.
דמות האמן שהם בחרו להתחפש אליה כבר לא כל כך אומנותית כמו
שהיא סתם מוזרה, מורדת במסגרת, שוברת כללים ומוסכמות,
אנרכיסטית.

אני לא מציירת על עצמי, לא מתחפשת. או לפחות - אני ממש משתדלת
להימנע.
אני לא רוצה לשים על עצמי את אותה המסכה.
סערת הרוח שלהם מעלה עשן ואני מעבירה את עצמי לצד. בוחרת
להתחבר רק אליי ואל הגיטרה, אותה הגיטרה שמשמיעה צלילים
אמיתיים, אותה הגיטרה שאין עליה ציורים.

הכינרת מחייכת אליי מבין צל העצים. כשאני יושבת ומביטה בכינרת
כבר לא אכפת לי שכולם צבועים בכל מיני צבעים משונים. הכינרת,
העצים והשמיים נותרו בצבעם האמיתי.
אני מחייכת בחזרה אל הכינרת ומנגנת שיר חדש.
אני אקרא לו "בצל הכינרת".