הבוקר אני הולך להסתפר אצל אהרל'ה. לא שהוא יודע לספר מי יודע
מה. עם יד על הלב, הוא אפילו מספר אותי די גרוע. אשתי מפצירה
בי כבר שנים, מאז התספורת השנייה, לעזוב אותו, אבל איני נכנע
ללחץ. אני אוהב להסתפר אצל אהרל'ה. בהיכנסי למספרה שלו אני זז
להנאתי בזמן לתקופה אחרת, צנועה יותר. שום דאווין. זהו חדר
מלבני לא גדול, ששורת פלורוסנטים סגפנית מפיצה מתקרתו אור
לבנבן וקריר על כתליו הצבועים בירוק חיוורין. אל הכותל המערבי,
מעל מדף פורמייקה ארוך, מוברגת מראה גדולה נטולת מסגרת, מולה
צומחים מן הרצפה זוג כסאות ברזל אימתניים עבי גזע עם מנגנוני
הגבהה. ספסל מתכת ארוך עם ריפוד גומי חום-אדמדם צמוד לקיר
הנגדי, לפניו עומד שולחן עץ קטן ועליו ערימת חוברות. על הקיר
מול דלת הכניסה תלויה עבודת ריקוע חובבנית מנחושת של משה
בתיבה. החזית הפונה אל רחוב סואן ומפויח עשויה כולה זכוכית
ועליה מודבקת מילה אחת בודדה המבשרת באותיות דפוס צהבהבות את
תכלית המקום - "מספרה". כאילו לא היו נובורישים וסלבריטאים
וטייקוני היי-טק מעולם. כאילו השנה היא אלף תשע מאות שישים
ושמונה, וכולם עוד מקבלים בקבוק חלב ליד הדלת בבוקר, קונים חצי
כיכר לחם טרי במכולת, ומכרסמים את הנשיקה בדרך הביתה. סתם לחם.
לא לחם מנופח ביחסי ציבור ומפוצץ בעשבי תיבול.
אהרל'ה בדיוק מקיש בזריזות במספריים שלו מעל איזה ראש, כשאני
מגיע ונעמד בפתח המספרה הפעור לרווחה. אנו מחליפים בינינו
ברכות בוקר טוב. על כיסא קטן בפינה הרחוקה יושב כספינקס מובטל
הספר השכיר זרח, שאצלו לעולם אינני מסתפר. אני נאמן לאהר'לה.
זרח עושה עצמו כאילו שהוא לא שם לב שאני שם וגם אני מתעלם ממנו
בנימוס.
"כמה זמן צריך לחכות?"
"עשר דקות, לא יותר", מבטיח אהרל'ה.
תמיד הוא אומר עשר דקות. אבל האמת היא, שזה בדרך כלל לוקח
פחות, כי רוב הלקוחות הם גברים ממש מבוגרים, בלי הרבה שערות
(חוץ מאלו באף ובאוזניים). אהרל'ה שובת ממלאכתו ומתבונן בי
בציפייה בזמן שאני מציץ בכובד ראש בשעוני כחוכך בדעתי האם כדאי
לי להיכנס מייד ולבטל בכך זמן יקר מפז בהמתנה, או שמא עליי
ללכת למשימות חשובות אחרות, משל הייתי איש עסוק ביותר. כמובן
שאין לי שום דבר טוב יותר לעשות בזמני בעשר הדקות הקרובות ולכן
בתום הרגע הסמלי הזה אני נכנס והוא שב לעבודתו.
אני רובץ באפס מעשה על ספסל המתכת ומקשיב לראש התורן, שמפרט
בקול סמכותי את המצע הפוליטי שלו לפני אהרל'ה. זהו ראש זקן,
קירח כמעט לגמרי, עם דעות ימניות מאוד. היות וכבר שמעתי את כל
הטיעונים האלו בעבר, אני מהרהר בסוגייה אחרת ותוהה איזה היגיון
יש בלספר ראש חף משערות ומגיע למסקנה, שכנראה גם בעל הקרחת,
כמוני, פשוט אוהב לשבת אצל אהרל'ה במספרה. אולי כמחווה לימים
שמחים יותר בהם היה הראש עטור שער. אולי פשוט כדי להרצות את
דעותיו. להתבטא. ענייני בהרצאה הזו אובד סופית אחרי שתי דקות.
אני מחטט בערימת החוברות שעל השולחן ומתביית על כתבה, שמספרת
על חייה של זמרת מצליחה לשעבר, שחיה עכשיו במושב עם בעלה
החמישי והמפרגן, שהוא אהבת חייה האמיתית, שמתאוששת ממחלת סרטן
השד שתקפה אותה, שעוסקת עכשיו ברייקי, קריסטלים ובאבנים,
שמתקשרת עכשיו עם חייזרים ונותנת דרכם ובעזרתם ייעוץ ממוקד
ויעיל לאנשים עם בעיות בחיים. היא ובעלה החדש והנפלא גם
מעבירים יחד סדנאות של טנטרה ומחנכים לאהבה וזוגיות. במקביל יש
להם, מטעמי פרנסה, חווה לגידול יענים. כתבה מרשימה, שמאלצת
אותי לחשוב כמה אפורים ומשעממים חיי שלי. כל המגזינים האלה של
'לאישה' ו'את' אצל אהרל'ה הם מלפני שלוש או ארבע שנים לפחות,
וגם החוברת בה אני קורא ישנה, כך שייתכן בהחלט, שהזמרת המצליחה
לשעבר כבר נשואה לבעל שישי, מוצלח יותר אפילו מהחמישי, ממש
ברגעים אלו. חיים חדשים ומרעננים. אני מפרגן לזמרת בכל זאת.
סוף-סוף מדובר פה באהבת אמת.

אחרי שהלקוח הקירח משלם ועוזב, נותרים במספרה של אהרל'ה רק
לקוח אחד, שזה כמובן אני, ושני ספרים זקנים. שום לקוח אחר לא
נראה אפילו באופק. אין הסתערות על המספרה של אהרל'ה. הוא עצמו
אמר לי פעם בהשלמה, שיש הידלדלות טבעית של קהל הלקוחות שלו.
אהרל'ה נראה כמי שחצה את השבעים מזמן. זרח נראה כמי שחצה אפילו
את השמונים. אני לא שואל בדיוק מספרים מטעמי נימוס. אני שם על
תקן הינגל'ה למרות שאני עצמי כבר אבא.
"בבקשה" מזמין אותי אהרל'ה, תוך שהוא מסיים לאסוף במטאטא שערות
בלתי נראות של הלקוח שסיים. בלתי נראות, מכיוון שהאיש הזה היה
קירח לגמרי. אני עוזב בצער קל את הירחון מבלי לסיים את הכתבה
המעניינת, ומתיישב על כיסא הכבוד, שעליו אפילו מלכים חייבים
היו להסיר כתרם, אילו היו לנו פה בארץ מלכים. בגלל שאני ארוך
כמו שרוך, ואהרל'ה קטן ונמוך, הוא מנמיך את הכסא עד למינימום
האפשרי.
"אז מה שלומך?" שואל אהרל'ה באמפטיה, תוך שהוא שולף סדין לבן
ומעומלן מארונית ופותח אותו בנפנוף. "מצוין", אני משיב בלי קשר
לשום דבר עובדתי. האמת היא, שאני מבואס כהוגן, שיש לי לחץ
בחזה, ושאני בהחלט שוקל אם כדאי ושווה בכלל להמשיך לחיות.
"יש עבודה?" הוא ממשיך, מצמיד קולר של נייר לצווארי.
"יש", אני פולט ומתחיל להשתעל.
"יופי. העיקר שיש בריאות ופרנסה", מסכם אהרל'ה את שלומי ובעיקר
כנראה את שלומו ועוטף אותי בסדין.
בשלב הזה אני רואה במראה את זרח מתרומם בכבדות מכיסאו ומסיר את
חלוק העבודה שלו. הוא מדדה עד לפתח, ואומר לאהרל'ה שהוא יוצא
קצת לסיבוב.
"מתי אתה חוזר?"שואל אהרל'ה.
"חצי שעה - שעה", עונה זרח והולך לדרכו.
לרוב אהרל'ה פותח ומשוחח איתי על פוליטיקה. הוא לא מתרגש, לא
כועס, לא צועק והניתוחים שלו הם מהמשובחים ביותר ששמעתי -
ריאליים ומאוזנים. ככלל הוא אדם עדין. מעט נחבא אל הכלים
אפילו. כמו עכבר. גם במראהו. הפעם הוא שקט ומהורהר במיוחד. הוא
מחטא את המספריים וגם מסרק מתכתי מעל פתילייה קטנה, מרסס את
שערותיי במים ממיכל פלסטיק קטן ובוחש את השער בידו השנייה.
"כמו תמיד?"
"אהה", אני מהמהם, והוא מתחיל לחוג סביבי בדומייה, ומתחיל
לסרק, ולמשוך, ולגזור, ותלתלי שער, שעד לפני רגע היו שלי,
צונחים על הסדין שמכסה אותי, ומשם לרצפת האריחים הצהבהבים
והמנומרים, ומתגלגלים עליה בצבעי פלפל שחור, וחלקם נותרים
מיותמים ועלובים בחיקי, כמו פירות מרקיבים שנשרו מעץ.

"אז אתה בחופשה?" מתעניין לפתע אהרל'ה וקוצר קצוות שער מעל
מצחי.
"משהו כזה", אני מפטיר ועוצם עיניי כדי ששום שערה לא תיכנס.
"ידעתי. אתה אף פעם לא מגיע להסתפר באמצע השבוע".
"נכון, אני קצת בחופש עכשיו".
"מה, ככה סתם?"
"כן".
"חופש לכמה זמן?" הוא מנדנד.
"שבועיים". שיהיה, מה זה משנה.
"יופי. יופי. אתה נוסע לאן שהוא?" ממשיך אהרל'ה.
"לא חושב. אולי".
החיטוט הזה בי ובזמני אינו נעים לי במיוחד, אז אני מעביר את
הפוקוס אליו. "ואיך העניינים אצלך?" אני פוקח עיניי ומתבונן בו
ובי במראה.
"ימי פומפי האחרונים", נאנח אהרל'ה ופניו מתקדרים, "יותר גרוע
לא יכול להיות".
"עד כדי כך?"
"כן. רק צרות וכאבים יש לי בחיים".
הוא עוצר עם המספריים פעורות ומוכנות לחיתוך, בעוד ידו השנייה
מושכת בציצית ראשי ואולמת אלומת שער. הוא קופא כך למספר רגעים,
מנותק ושקוע במחשבות. אני ממתין לרגע שהקיפאון הזה ישתחרר,
והאלומה תיגזר. אחרי כמה שניות הוא מתעורר לחיים וממשיך וגוזר.
אני עוצר פה ולא מנסה לחטט. אחרי הכול, די לי בצרותיי שלי. אבל
אהרל'ה לא מסתפק, ולא עוצר, ופותח בווידוי מכמיר לב. חלק
מהפרטים כבר ידועים לי, כמו למשל שיש לו אישה, ובן מוכשר מאוד,
בוגר טכניון, ושהבן נשוי, אולם ללא ילדים. אבל הפעם אהרל'ה
נותן לי את התמונה כולה -
"לא כאבים בגוף. אני דווקא בריא, כמו שאתה רואה. עובד רגיל.
אבל בבית יש צרות. אשתי במצב לא טוב. יש לה בצקות ברגליים,
וסוכרת ולב. היא שוכבת כל היום מול הטלוויזיה כמו בטטה. לא
יכולה לעשות כלום בעצמה. אני צריך כל הזמן לטפל בה. להכין
אוכל, להגיש, לנקות. כמה פעמים ביום אני יוצא מפה והולך הביתה.
לפחות ארבע או חמש. אפילו, במחילה ממך, פיפי אני צריך לעזור לה
לשירותים. היא מתקשרת לכאן להודיע, ואני הולך לעזור. והיא
שוקלת פעמיים ממה שאני שוקל. זה קשה. ואני אפילו, אתה תסלח לי
על מה שאני אומר לך עכשיו, אני אפילו לא אוהב אותה. אין לי
אליה שום רגש. אני איתה כבר ארבעים וחמש שנה, אבל אף פעם לא
אהבתי אותה. אתה מבין, זו לא אשתי ממש. כלומר היא כן אשתי, אבל
לפניה הייתי נשוי לאישה אחרת. אהבתי אותה מאוד. היה לי גם ילד
ממנה. הגרמנים יימח שמם לקחו לי אותם. הנה".
אהרל'ה מוציא ארנק גדול מכיסו, שולף ממנו תמונה ישנה ומגיש לי
אותה. תמונה שחור לבן, כמו שעשו פעם אצל צלם מקצועי. מעט
בפרופיל יושבים גבר צעיר בחליפת פסים מגונדרת - אהרל'ה, לצדו
אישה נאה וחייכנית בחצאית כהה ארוכה וחולצה נפוחת שרוולים.
בחיקה, חבוק בזרועותיה, ישוב ילד כבן שנתיים עם תלתלים בהירים,
שדומה לה מאוד. המבטים של הגבר והאישה נעוצים בתקווה בעתיד
זוהר, שנמצא בנקודה דמיונית כלשהי, שמאלה ולמעלה מהם. הילד
מתבונן בעיניים עגולות וסקרניות ישר אל הצלם. הכול עשוי עם
תאורה יפה, שיוצרת מין הילת אור רכה, מסביב למשפחה הקטנה.
"זה הם", הוא נאנח עם כל הלב.
אין לי מושג מה לומר על כל זה, אז אחרי שאני מביט קצת בתמונה,
אני פשוט משיב לו אותה והוא מחזיר לארנק ולכיס וחוזר לעבוד לי
על הראש.
"החיים שלי התפספסו", מסכם אהרל'ה ביובש, ומסרק את שערי אחורה
והצידה.
"אני מצטער לשמוע".
הוא שוב עוצר ומקרב פניו מאוד לפניי ואומר ברגש "זה הגורל שלי.
אבל מה שהכי כואב לי עכשיו, זה מה שקורה לבן שלי".
אחרי שהוא אומר זאת הוא תולה בי עיניו בציפייה גדולה. אני מבין
שאהרל'ה מחכה מאוד שאתעניין בבן שלו, אז אני מספק את הסחורה
ושואל "מה קורה איתו?"
"אשתו מענה אותו", הוא לוחש באוזני כממתיק סוד למרות שרק שנינו
במספרה.
"מה זאת אומרת מענה אותו?" אני נבוך. כל השיתוף האינטימי,
הפתאומי הזה, זר לי, ולא ברור לאן אהרל'ה מוביל, אם כי מתגבשת
בי תחושת בטן חזקה, שכל זה מוליך למשהו.
"היא זרקה אותו מהבית שלו. שאישה תזרוק את בעלה מהבית. לאן
הגענו?" אין לי מושג לאן הגענו ולכן אני שואל למה היא עשתה דבר
כזה.
"כי היא מנוולת", הוא פוסק.
בשלב הזה הוא עוצר לחלוטין את מלאכת הספרות,  מניח את המסרק
והמספריים על מדף הפורמייקה שצמוד לקיר מתחת למראה הגדולה,
מותיר את שערי תוהו ובוהו, ומספר לי את הדברים כסדרם:

בראשית היה אהרל'ה חרד מאוד שמא יישאר בנו רווק כל ימיו. זאת
מאחר והבן היה בחור מופנם וביישן וספון בחדרו אצל אהרל'ה ולא
יוצא ולא מבלה וגם חברות וידידות אין. אבל לפני כעשר שנים,
משהגיע הבן לעשור הרביעי של חייו, דווקא הכיר בעבודה בחורה יפת
תואר והתאהב עד מאוד. למרבה המזל גם הוא נשא חן לא מעט בעיניה
ולשמחתו של האב המודאג הם התחתנו. תחילתם של נישואים אלו הייתה
אם כן באהבה ובאושר ובתקווה גדולה. הזוג הצעיר חי כצמד יונים,
ואהרל'ה, שחיי האהבה שלו עצמו הושמדו בידי הנאצים, כאילו חי
חייו מחדש דרך אהבת בנו, וטרח לעזור לזוג ככל יכולתו, ואף
למעלה מזה, והלך ופרע נתח גדול מחסכונותיו, כמעט הכול, וקנה בו
לאוהבים הצעירים חצי דונם מגרש באזור יוקרתי ומתפתח מאוד,
והקים עליו, במו ידיו, בית פרטי מפואר. במו ידיו, מכיוון שהוא
עצמו טרח, ותכנן את התוכניות, ונסע יום-יום אחרי העבודה,
ופעמים תוך כדי, בשניים ושלושה אוטובוסים למגרש, לפקח על
הבנייה, לגעור, ולתקן, ולהאיץ בבונים העצלים והמתרשלים, ולא
חסך בכלום, עד שעמד הבית על כנו במלוא הדרו. הבית היפה ביותר
ברחוב. היונים עברו להתגורר בקן הנפלא שהכין להם אהרל'ה. עם
הזמן, החלו לצוץ סדקים בקירות. בראש ובראשונה, כאילו מיאנה
הכלה להיכנס להריון, טיפולי הפוריות כשלו זה אחרי זה והכלה
האשימה את הבן על עצלות זרעו. גם כל מיני מחלוקות ומריבות
אחרות צצו חדשות לבקרים, קשות יותר ופחות.
אהרל'ה לא נכנס לכל הפרטים, אבל בין השיטין מובהר לי לגמרי, כי
חיי הנישואין של בנו הלכו מדחי אל דחי, והידרדרו בשנים
האחרונות עד מאוד. למרות הכול, מסתבר, הוסיף הבן והתמיד באהבתו
לכלה. הוא ניסה בכל כוחו לשוב ולמצוא אחיזה בלבבה, אבל אהבתה
שלה הלכה ופגה, עד שלפני מספר חודשים הודיעה לבן כי רצונה
הסופי והמוחלט הוא להתגרש.
הבן התנגד לרעיון, והמהומה הלכה וגאתה. אהרל'ה ניסה לפשר,
ולעזור, ולקרב, אך לשווא, הכלה לא רצתה לשמוע. היא התחילה
להיעדר מהבית, לבוא ולשוב ללא כל הודעה, ומישהי, קרובת משפחה,
גם ראתה אותה הולכת בקניון אחד שלובת זרועות עם גבר זר,
וסיפרה, והבן הלך והתרסק, הלך ונדכא, והמריבות הלכו והחריפו,
עד שהכלה עשתה מעשה, והזמינה משטרה אל הבית אותו הקים לה
אהרל'ה בכספו וזיעת אפיו, והבן נעצר והורחק בצו בית המשפט
מביתו הוא.
עכשיו הוא יושב בטל בדירתו של אהרל'ה עצמו, וכולו אחוז
באובססיה לכלה, והוא מסרב לצאת ולעבוד, וכבר התפוטר ממשרתו,
והוא סגור ומסוגר בעולמו, סכור בחדרו הישן, ואינו מוכן להתעשת,
ורק הכדורים שרשם לו הרופא עוצרים אותו מלהזיק לעצמו ממש.

"אני אמרתי לו שייתן לה גט. שייפרדו, שימכרו, שיתחלקו בכסף.
שימצא לעצמו אישה אחרת. אבל הבן שלי לא מוכן אפילו לשמוע על זה
ולא מוכן לתת לה גט בשום פנים ואופן. הוא אוהב אותה", אומר לי
אהרל'ה במרירות. "אני יודע מה זה כאב של אהבה. כל זמן שהאישה
הזו שם, בבית, זה לא ייגמר, זה יאכל לו את הנשמה. אני מוכן
לשלם הרבה מאוד כסף רק שיבוא מישהו ויוציא אותה משם".
"מה עם לקחת עורך דין טוב?" אני אומר.
אהרל'ה מעווה פניו בבוז. "מה אתה חושב שעשיתי? הלכתי להכי טוב
שיש. אין מה לעשות. הבית רשום גם על שמה. עד שנגמור עם בתי
המשפט, אני ואשתי והבן שלי נהיה כולנו מתחת לאדמה. זה בזבוז
זמן. שמע, מי שיגרום לה להיעלם מהחיים שלנו אני מוכן לתת לו
הכול. אפילו מאה אלף שקל".

היות ואהר'לה מעלה בשנית את עניין התשלום וגם נוקב במספר, אני
מתחיל לחשוד, שבעצם הוא מציע לי פה מין הצעת עבודה והואיל
ומצבי הכלכלי בהווה ביש מאוד והעתיד המתהווה נראה ביש עוד יותר
ומאה אלף שקל הם סכום נאה ביותר לכל הדעות, אני מוצא לנכון
למשמש את הדופק ביתר יסודיות.
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר תיעלם? תיעלם לאן?" אני שואל את
אהרל'ה.
"לא יודע", אומר אהרל'ה, "שתיעלם. איך ולאן לא אכפת לי. אני גם
לא רוצה לדעת. העיקר מבחינתי הוא שיום אחד אנחנו נתעורר בבוקר
והיא פשוט לא תהיה שם יותר. שלא יהיה לו יותר למה להתגעגע ועל
מה לשרוף לעצמו את הלב".

כאשר זרח חוזר לאיטו מתנדנד כאווז מהסיבוב שלו הוא מוצא אותי
כבר מסופר ומסורק, שערי משוך לאחור, דבוק מעט לקדקודי במשחה
שאהרל'ה מוסך בה את מסרק המתכת שלו בשלב הפיניש, ואת אהרל'ה
מטאטא את פני צווארי ועורפי במברשת מפודרת עבה ורכה.
זרח ניגש ומתיישב בתנוחת הספינקס שלו על הכסא בפינה, ואהרל'ה
מסיר מעליי את צווארון הנייר והסדין הזרוע בשערות, ומציג ראי
מאחורי גבי לאישור, ואני מציץ בהשתקפות במראה שלפני, קודם
בראשי, שנראה עתה קטן ומצומק משהיה ועל אוזניי שנראות מעט
בולטות משהיו, ואחר על הקו שעשה לי מאחורה, ומשבח "יפה מאוד".
אני קם, מתנער, מוציא את ארנקי שולף שטר ועוד מטבע, משלם,
אומר "תודה רבה" ו"להתראות" ואהרל'ה מחזיר "בבקשה" ו"להתראות"
ו"תודה לך" ואפילו זרח מפיק מעצמו צל הנהון ראש לעברי ואני
יוצא את המספרה אל הרחוב וממתין שם מספר דקות עד שמגיע אהרל'ה
ואומר "בוא נלך".

אנחנו צועדים שותקים צד בצד. פניי וגם פניו של אהרל'ה אטומים
כאילו כלום, אבל איני מסוגל להימנע מלחשוב כל העת על מה שנאמר.
על העסקה שלנו. שתיעלם, מהדהד בי קולו. שתיעלם.
אהרל'ה פונה שמאלה לסמטה קטנה ואחר ימינה לרחוב חד סטרי צר.
"אני גר פה". קוביית שלוש קומות ישנה וחסרת חן תקועה על עמודים
דקיקים. אנו פוסעים על שביל מרוצף, מרצפת שבורה מתרוממת לה,
ואני נזהר לא להיכשל. משני צדי השביל גינה דלה, פה ושם פיסת
דשא יבש, יהודי נודד או שיח עגמומי לא מזוהה. במבואה הפרוצה של
הבניין, על קיר שפריץ מלוכלך, מעל שיש מצהיב, תלויות תיבות
הדואר מחלידות. מקצתן דלתותיהן פעורות בייאוש ומיני ניירות
פרסום צבעוניים ומעטפות מציצים מתוכן. המקום כה זועק הזנחה
ועליבות עד שאני מתחיל להתחרט על כל העניין. אם יש לו כל כך
הרבה כסף אז למה הוא גר דווקא כאן. אנו עולים במדרגות הצרות
לקומה הראשונה. שם הוא נעצר ליד דלת פלדה מודרנית ומצלצל
בפעמון. אלא שאיש לא פותח וגם לא עונה ורק שומעים את הטלוויזיה
מטרטרת מבפנים. אהרל'ה מוציא מכיסו צרור מפתחות ופותח.

ריח חמצמץ ודחוס של אוויר מעופש עומד בדירה. תחושת מחנק מתנפלת
עלי ואוחזת בי בגרון. אנו נכנסים לתוך סלון קטן. למרות שעכשיו
בוקר, התריסים מוגפים והאור בוקע צהבהב ממנורה בתקרה. דרך
האהיל המאובק והמרובב נשקפות, מה שאני מנחש להיות, גוויות
מפוחמות של חרקים שגבר עליהם יצרם. על הקיר תלויה תמונת גובלן
פסטורלית במסגרת עץ מצויצת ומוזהבת. כל מיני שמונצס ודמויות
חרסינה מתקתקות מוצגות בצפיפות בגאון על מזווה עץ. בכורסת
טלוויזיה כבירה, מול מכשיר עשרים ותשעה אינטש צבעוני דולק,
שרועה זקנה עצומת מימדים בטרנינג ורוד. כפות רגליה הנפוחות
והכחלחלות מוטלות חשופות על מערום הכריות שעל ההדום שלפניה.
היא מפנה אלינו זוג עיניים קטנות מתוך מעטפת שקיות שומן, סוקרת
אותי, נאנחת ושואלת את אהרל'ה - "מי זה? חבר של יונתן?"
"לא", הוא עונה לה.
"מי זה?" היא מנסה להבין.
"זה לא חבר של יונתן, זה קליינט שלי".
"אה. קליינט מהמספרה?"
"כן, קליינט".
"אז למה הוא פה?"
"לא משנה, תסתכלי בטלוויזיה", מתעצבן עליה אהרל'ה.
"אבל אני צריכה למקום חשוב".
אהרל'ה אומר לי "תסלח לי לרגע" ועוזב את הסלון. נשמעות נקישות
על דלת. אחרי מספר שניות אני שומע את קולו של אהרל'ה מפציר
"יונתן... יונתן, תפתח את הדלת". חולפות עוד דקה או שתיים עד
שנשמע סיבוב של מפתח בדלת וחריקת צירים וקול בס יגע שואל "מה
יש" ואהרל'ה מסביר בטון מתחנן "אימא צריכה לשירותים, בוא תעזור
לי" והבס היגע עונה "עזוב אותי, אני לא מסוגל עכשיו" והדלת שבה
ונטרקת.
אהרל'ה חוזר אל הסלון מעט זקן יותר וקטן יותר ממה שהיה לפני
שיצא ממנו. הוא ניגש לאשתו ומנסה להרימה מהכורסה ומסתבך ומתנשף
ואני מציע לעזור לו ואהרל'ה אומר "לא צריך, אני מסתדר", אבל
הוא לא, אז אני מתקרב ושולח ידי אל מתחת לזרועה ומנסה לאחוז בה
ולהקימה ואני חש את מפלי הבשר הרפויים המדלדלים להם שם מתחת
לעצם נמעכים כליל בכף ידי וריח זיעה עולה בנחיריי. איכשהו היא
מתרוממת ואנחנו תומכים בה כשהיא מדשדשת דרך מסדרון צר עד דלת
השירותים, שם צר מדי עבור שלושתנו, ואני נתקע בקיר ואהרל'ה
אומר "זה מספיק, תודה לך" ואני מרפה ממנה בהקלה ומסתלק חזרה
לסלון.
אחרי שהם חוזרים מהפיפי והיא משתרעת שוב בכורסה שלה עם הרגליים
למעלה, אהרל'ה אומר לי "אני כבר חוזר" ונעלם שוב מהסלון. אשתו
מסתכלת עליי במבט עמום ואומרת "יונתן לא מרגיש טוב" ואני מהנהן
בראשי לאות הן, והיא שואלת "כמה זמן אתה מסתפר אצל אהרל'ה?"
ואני עונה "כמה שנים" והיא אומרת "טוב מאוד".
אהרל'ה חוזר ובידו שקית נייר של רונאלד מקדונלד ואומר לי "בוא
ניכנס למטבח" ולאשתו מסביר "אני ניגש להכין לך כוס תה ומשהו
קטן לאכול, בסדר?" והיא אומרת "אני רוצה תה עם חלב".
אנחנו נכנסים למטבח ומתיישבים ליד שולחן מתקפל קטן והוא מוציא
מתוך השקית צרור מפתחות, תמונה ושתי חבילות עבות של שטרות
ומניח אותן לפניו על השולחן. "יש פה עשרים אלף", הוא אומר,
"בתור התחלה. אתה יכול לספור".

בחוזרי הביתה, מעט לפני הצהריים, אין שם אף אחד. אני מסדר
אלפיים אצלי בארנק להוצאות כלליות, דוחף עיתונים ישנים מעל
לכסף בשקית  ובוחר להטמין אותה בתוך דלי ריק במרפסת השירות,
מתחת לבקבוקים משומשים ומרוקנים, לערימת סמרטוטים גזורים
מחולצות ישנות ולמצבור שקיות ניילון. אחר כך אני יושב על המחשב
ומחפש באינטרנט את הרחוב שבו עומדת הווילה של אהרל'ה ואת
הכתובת של מקום העבודה של הכלה ומדפיס לעצמי מפות של שני
האזורים.
כשהילדים מגיעים מבית הספר אני מחמם להם שניצל וצ'יפס. בזמן
הארוחה הם לא מפסיקים להציק ולעקוץ זה את זו למרות התראותיי
ובקשותיי לחדול , וכשהם שולחים רגליים ובועטים מתחת לשולחן,
אני מתפרץ עליהם. הם מתכווצים שקטים במקומם, נועצים בי עיניים
תמהות ועצובות. אחר כך אני מצטער על ההתפרצות הזו וכדי לפייסם
מגיש להם ולי גלידה לקינוח. בזמן הליקוק אשתי מתקשרת לשאול מה
העניינים ואיפה הייתי. אני מספר לה שהלכתי להסתפר אצל אהרל'ה.
"אה כן? איך יצא?" היא שואלת והיות והמיקרופון פועל הבת שלי
עונה במקומי "על הפנים" וצוחקת, ואשתי אומרת "אני משתגעת ממך.
למה אתה לא הולך להסתפר אצל ספר נורמאלי".
מאוחר בלילה, לפני השינה, אני מסתגר לי בשירותים שעה ארוכה,
יושב על האסלה ומעיין בתמונה שנתן לי אהרל'ה, מנסה להבין מי
האישה הזאת שם. התמונה צולמה בזמן בילוי לילי. היא יושבת
במסעדה ליד שולחן עטור מפה אדומה, לבושה בשמלה לבנה וחגיגית,
ומחייכת אל הצלם. אני מחפש בחיוך משהו להיתלות בו, רמז. החיוך
שלה קטן, ערמומי ומסתורי כחיוכה של המונה ליזה. עיניה משדרות
ממרכזן ניצוץ עגול ואדום. הניצוץ הזה הופך את העיניים לשטניות.
הן מעלות בקרבי מייד תחושת סכנה שמשתלבת שתי וערב בחרדה
האפוקליפטית שממילא מחלחלת בי מאז העסקה של הבוקר. אני חייב
לסייג תחושותיי בהבנה כי מדובר בכשל טכני בלבד, בגלל הפלאש,
שמעקר כל אפשרות להתרשם מהן, מהעיניים, באמת. אני עובר הלאה.
אל שערה השחור והחלק הגולש על כתפיה החשופות ועל בד השמלה
הלבן, ואל כפות ידיה המונחות על השולחן. אצבעותיה הארוכות
לופתות רגל דקה של כוס יין אדום. ציפורניה גזוזות קצר ואינן
מרוחות בלק. היא עונדת את טבעת הנישואין על אחת מהן. באצבעות
ידה השנייה היא אוחזת סיגריה בוערת. יש חוסר רוגע באורח בו
מונחות הידיים על השולחן העומד בסתירה לחיוך המונה ליזה יודע
הכול שלה.
"שמאי?" קוראת אשתי בקול נמוך מהמיטה.
"מה?"
"הכול בסדר?"
"כן".
"אתה בא לישון?"
"כבר".
אני מסתיר את התמונה, מוריד את המים, מכבה את האור ויוצא
מהשירותים. נשכב בחשיכה, מסתובב על צדי ונצמד אליה מאחור
ומתחיל ללטף. כשאני שולח ידי למטה, לשם, היא מסיטה אותי.
"לא", היא לוחשת.
"למה?"
"קיבלתי".

בבוקר למחרת, אחרי שאני מקפיץ את הילדים לביה"ס, אני נוסע
לווילה של אהרל'ה. בכיס הקדמי של הג'ינס אני חש את דקירתם
הקלילה של מפתחות דלת הכניסה לווילה. בכיס האחורי אני חש את
הארנק שלי התפוח ממזומנים של אהרל'ה. התמונה שנתן לי אתמול
אהרל'ה נמצאת עכשיו בתא הכפפות, והמפות שהדפסתי נחות על המושב
לצדי. תוך כדי נהיגה אני מתעופף עם המחשבות ומתרחק מהמתרחש על
הכביש והופך בראשי כל מיני רעיונות. בעצם מנסה להפוך, אלא ששום
רעיון אינו מתפתח ליותר מאשר הבזק הזיה פשטנית ומבהילה בה אני
רואה עצמי שוב ושוב דוקר או חונק את האישה מהתמונה.
אני מנער עצמי מהאימה הזו וחוזר לגופי, ולהווה, ומתרכז. הכביש
ברחוב בו אני נוסע הוא כביש דו סטרי צר ומשובש ובצדדיו חונות
בצפיפות שורות ארוכות של מכוניות. אני תוהה כיצד לא התנגשתי
בשום דבר תוך כדי הציפה הזו למרות כל הצפיפות והערפול.

עליי להחליף דיסקט כשאני חונה ליד הווילה ברחוב לוחמי תש"ח שש.
התיאור של אהרל'ה בפירוש האדיר אותה מעבר לכל מידה. זו אמנם
ווילה גדולה אבל בוודאי שאינה היפה ביותר ברחוב הקטן והירוק.
למעשה הארכיטקטורה שיושמה פה היא לחלוטין מבולבלת ומוגזמת, עם
צמד עמודים יוונים רומיים בחזית, כאילו מדובר במבואה לפארתנון,
חלונות מקושתים כמו בבית ערבי מרוקאי, ומרפסות ספרדיות
ממוסגרות במעקות מסולסלים שכמו מצפות לאיזה מטדור שיניף מעליהן
בגאון את השמיכה האדומה שלו.
מעל, ככתר לעוגת השכבות האקלקטית הזו, רובץ לו גג רעפים אדום
בניחוח שוויצרי. הגג של היידי בת ההרים.
כל המיש-מש הארכיטקטוני הזה בהחלט עולה בקנה אחד עם הקיטש של
פסלוני הפורצלן והגובלן הפסטורלי בדירתו של אהרל'ה, רק ששם זה
מוגשם בזעיר אנפין, וכאן זה מכה בך בגדול.
הבית מוקף חומת אבן נמוכה שמעליה גדר חיה פורחת, ובמרכזה שער
ברזל. האישה יוצאת דרכו בדיוק בתשע עשרים וחמש, לבושה בחצאית
פרחונית ובסנדלי פלטפורמה. לאור היום היא שונה מדמות המונה
ליזה שבתמונה. לאור היום היא סתם אישה מתבגרת, די נאה, עם כמה
קילוגרמים עודפים. המסתורין שבתמונה מתפוגג. התמונה אינה
עדכנית או שפשוט מציגה צד אחר בה. צד שאיני מזהה כשהיא פוסעת
לפני בשר ודם. למרות סקרנותי איני מסוגל לראות את עיניה
השטניות מכיוון שהיא מרכיבה משקפי שמש גדולים וכהים. היא נכנסת
לג'יפ סוזוקי קטן וירוק, מתניעה ונוסעת לדרכה ואני יוצא
בעקבותיה למעקב כמו בסרטי המתח והפשע והבלשים שראיתי.
היא מגיעה למגרש חניה אחד באזור תעשייה, שם היא מחנה. אני מחנה
לא הרחק ממול, בשורה נגדית, ומשתדל לכווץ עצמי ככל האפשר במושב
הנהג. אין בכך כל צורך. היא כלל אינה שמה לב לכך שעקבו אחריה.
היא נותרת ישובה בג'יפ, משוחחת בסלולארי. תוך כדי השיחה היא
מסירה את משקפי השמש ומתאפרת. איני יכול לראות עיניים בגלל
עובי השמשה והבהק האור שעליה, והמרחק בין המכוניות. אחר כך היא
יוצאת ונועלת בצפצוף שלט, והולכת רגלי, כשאני צועד מעט אחריה,
עד שהיא נבלעת לתוך בניין מצופה שיש ורדרד. על החזית מוברג שלט
אלומיניום יפה, שמונה את שמות החברות המאכלסות את הבניין. אני
מזהה את שם החברה בה היא עובדת ואת הקומה.

לא ברור לי לאן אפנה עתה. האם כדאי להיכנס פנימה ולעלות לשם
אחריה, או לא, ובעצם לשם מה. למען האמת אין לי כלל מושג מה
עליי לעשות הלאה. כיצד ואיך שתיעלם. ובכל זאת מאה אלף שקל.
בדיוק עכשיו. בדיוק בזמן. בדיוק על הקצה.
כנראה שחוסר ההחלטיות הזה מוקרן לסביבה מכיוון שגבר צעיר, דרדס
קטן ומוצק, אחד העובדים מן הסתם, שמגיע נמרץ ורואה אותי עומד
שם, פוסח על הסעיפים, שואל אותי באדיבות ובחדות אם אני מחפש
משהו ואם הוא יכול לעזור. אני מגמגם שלא. שתעיתי והתבלבלתי
ותודה רבה אבל אין צורך. הוא תוקע בי מבט חוקר וחושד, כאילו
הייתי איזה הומלס או גנב, ואני מסתובב בחיפזון ויוצא משם וחוזר
למכונית שלי.

אני יושב בה קפוא ושקוע במחשבות. עדיין שום דבר לא סדיר. אני
מהרהר באפשרות של פגע וברח. אני משחזר כל מיני תאונות שראיתי.
רוכב אופנוע מוטל בפישוט אברים ללא נוע כבובת חלון ראווה על
הכביש. נהג מעולף, ראשו המדמם נשען על ההגה, שמשת המכונית
מנופצת. אני נסוג לילדותי ונזכר, איך אני מתבונן בהילוך איטי
דרך חלון המושב האחורי בגופת פח מעוותת ומעוכה של מה שהייתה
מכונית כתומה. לידה, על הכביש הנוצץ משברי זכוכית, עומד ילד בן
גילי, או אולי מעט גדול ממני, ובוכה בפה נטול שיניים. אני
מסונוור מעט, כי השמש נכנסת לי ישר בעיניים. אני חושב לעצמי
שההורים שלו בטח מתו ושהוא נשאר לבד ושהוא בוודאי בוכה על
השיניים שלו שנשברו ושהן בטח פזורות על האספלט בין שברי
הזגוגיות. אנו מתבוננים זה בזה עד שאבא שלי מאיץ משם. אני מנער
עצמי מהילד שהייתי ומהילד ההוא וחושב על האישה שתיעלם והתאונה
שלה. אולי במגרש החניה. אבל החיזיון של מתכת הפוגעת בבשר החי
והמריחה של גוף אנושי על המכונית עם כל התוצאות האפשריות
הנלוות לתאונת דרכים מעלה בי קבס.
אני נוסע חזרה לווילה, חונה בסמוך וניגש רגלי. איני רואה אף
אחד אבל תחושה פרנואידית, כאילו אני נצפה מכל עבר, אופפת אותי
בסחרחורת של אור וצבע. נדמה, שאפילו המדרכות, והעצים, והעלים,
והפרחים, והחרקים ואפילו האוויר מסביבי עם תאורת השמש העזה,
עינם פקוחה עלי. גם נביחות הכלב שנובח אי שם במרחק מיועדות רק
אליי ומפרות את השקט בגללי. איני מעז להסתכל ימינה או שמאלה.
כמכחיש אני עובר בחרבה. כל זמן שאתבונן ישר הכול יהיה תקין
וקירות המים לא יתמוטטו עליי ויבלעו אותי אל קרבם.
אני פותח בזריזות את שער הברזל החיצוני של חומת האבן, נכנס
וסוגר אותו אחריי. אחר כך פוסע בהולם לב בחצר הקטנה והמטופחת,
עולה שלוש מדרגות מסותתות ומלוטשות, המוליכות לאכסדרת הכניסה,
שגגה נתמך בשני עמודי השיש הפסבדו יוונים רומים, שולף את
המפתחות מהכיס, מכניס אחד, זה הפשוט, כמו שהסביר אהרל'ה,
למנעול העליון, ומסובב ושומע את הבריח מחליק. אחר, אותו דבר עם
המפתח האחר, השטוח והמקודד, למנעול התחתון, והדלת נפתחת
בפניי.

מה היא נקודת האל חזור? יש את ההסכמה לעסקה, ויש את קבלת הכסף,
ויש את מחשבות החטא, והרשע, והפשע, והרצח, וכעת יש גם את
הכניסה בגניבה לבית שאינו שלי. שורה מצטברת של נקודות שבירה
מוסריות.
אבל כשאני בפנים שוככות ונעלמות הלמות הלב וחרדת הפרנויה,
ומפנות מקום לנינוחות מפתיעה. נהיר לי כי היא מסיימת לעבוד רק
בסביבות חמש אחר הצהריים וממילא אני מתעתד להסתלק מכאן לא
יאוחר מאחת כדי שאספיק לקבל את הילדים, כך שאני מטייל בתוך בית
המריבה כתייר סקרן בקולוסאום. ללא שום נקיפות מצפון וחשש.
אני מתרשם לטובה. תוכה של הווילה אינו סר טעם כברה. תחושה
נעימה של ביתיות תכליתית, סדר וניקיון. בקומה הראשונה על קיר
הסלון תלויה רפרודוקציה ממוסגרת עם ראש כבשה צבעונית של
קדישמן, בפינות ליד חלונות ערביים מקושתים עומדים עציצים
מטופחים, במרכז החדר ספות ושולחן פשוטי מראה. בחדר העבודה
שולחן ועליו מחשב, ועל הקיר מותקנים מדפים עמוסי ספרים. אני
שולף את המאהב של א. ב. יהושע, מדפדף מעט ומחזיר, אחר כך מעלעל
באריכות באלבום מהודר באנגלית על אזור טוסקנה, שמלא בתמונות
צבעוניות מרהיבות של נוף, פנינות ארכיטקטורה מעודנות, יצירות
אמנות משובחות, ומאכלים מעוררי תיאבון. לסיום אני שולף גם ספר
טכני עבה העונה לשם חומרים מוליכים ועליו נרשם בטוש ובכתב יד
קפדני וקטן 'שייך ליונתן שקדי'. אני פותח במרכז, ויש שם מיני
נוסחאות ומשוואות מתמטיות מוזרות וסבוכות ואני סוגר בטפיחה
ומשיב מייד למדף.

אני מטפס בגרם המדרגות לקומה השנייה ונכנס לחדר השינה שלהם.
חדר גדול ומואר באור יום הזורם פנימה דרך חלון מקושת. החלון
משקיף לגינה קטנה ומטופחת בחלק האחורי של הבית. החדר מרוהט
בפשטות. שתי שידות עץ בהירות וקטנות ניצבות משני צדי מיטה
זוגית גדולה, שידה תואמת גדולה צמודה לאחד הקירות, קיר אחר
מכוסה לחלוטין  בארון קיר ענקי, על הרצפה פרוש שטיח מקיר לקיר
בצבע יין.
אני משתרע פרקדן על המיטה. בודק את מידת רכות המזרן. לא נוח
לי. רך  מדי. על הכרית דבוקות שערות שחורות וארוכות. היא סובלת
מנשירה.
אני שוכב שם מספר רגעים ואז מתיישב ומתחיל לחטט בשידות הקטנות,
שם טמונות ערימות של ניירת, וחשבונות, ומסמכים רפואיים,
ומפתחות, ומטבעות, ומשחות רפואיות, ותרופות, וגלולות באריזות
שונות, וקרמים לטיפוח העור, וצמר גפן, ומגבונים לחים, וגם
ויברטור קטן ורוד. אני מפעיל אותו ומצמיד אותו לזרועי השמאלית
כדי לחוש את עוצמתו, והוא רוטט ומזמזם בכף ידי והוויבראציה הזו
ביד מעצבנת אותי ואני מכבה ומחזיר למגירה, ועובר לפשפש בשידה
הגדולה, ומוצא במגירות בגדים וחזיות, ותחתונים, וחגורות,
וגרביים, וגרביונים. אני מוציא תחתון לבן קטן אחד, ממשש את
המרקם, מוביל אותו אל מתחת לנחירי אפי, ומצמיד אותו לפניי. הבד
רך וקטיפתי והריח ריחה העדין של כביסה מבושמת. אני תוהה האם זה
הריח שלה שם. לבסוף אני מקפל כמיטב יכולתי את התחתונים למצבם
המקורי ומשיב אותם למגירה, ופונה להציץ בארון הקיר. מלבד בגדיה
של האישה שמאכלסים את רוב השטח מקופלים על המדפים גם מלבושי
גבר. כנראה בגדיו של יונתן. על מוט מתכת, תלויים על קולבים,
חליפה וז'קטים וגם עניבות וכותנות ומכנסיים. אני בדיוק עומד
לסגור את הדלתות כאשר לחרדתי נשמעים קולות משוחחים בתוך הבית.
קולה של אישה וקול אחר, נוסף, גברי. הקולות הללו מתקרבים אליי
במהירות, כך שאני ומתכופף ונכנס לארון ומתחבא מקופל מתחת
לבגדים של יונתן, ומנסה לסגור את הדלתות אבל איני מצליח לסגור
אותן לחלוטין. זנבות של מכנסיים נופלים על פניי בעודי משתדל
להתכווץ ולהתחבא ולהעלים עצמי בתוך החלל החדש הזה, הבלתי
צפוי.

"אמרתי לו שלא יתעסק איתם", אומר קול גברי ממש מחוץ לחדר.
"הוא לא מקשיב יותר מדי לאף אחד, אבל במיוחד לא לך", עונה קול
נשי. "יש לו כנראה משהו אישי נגדך".
"את צודקת בהחלט".
"פשוט לא נראה לי שהוא מחבב אותך".
"שילך להזדיין", אומר הגבר, עכשיו מתוך החדר. "את יודעת למה?
כי אני אומר לו את האמת בלי חשבון. לא כמו מלחכי הפנכה שלו. את
יודעת למי אני מתכוון".
"אהה. אבל אולי אתה צריך קצת להתגמש איתו".
אני אוזר אומץ ומציץ מהארון אבל יכול לראות רק זווית צרה של
החדר. הגבר חולף מצד לצד ואז מתיישב בקצה המיטה, וחולץ באנחת
רווחה את נעלי הסירה השחורות והמבריקות שלו, ואחר גם את גרביו
השחורים והדקים ומניח זוג כפות רגליים חשופות ולבנבנות על צבע
היין של השטיח. הוא נותר במכנסי הבד הכחולות עם הקו הישר
באמצע, ובחולצה לבנה מגוהצת עם פסי תכלת דקים.
"אני מעדיף לחטוף התקף לב מאשר להתקרנף".
"אתה באמת חושב שזה שווה את זה?" שואלת האישה שאותה עדיין איני
מצליח לראות.
"מצידי שכל העסק יתמוטט לו על הראש. נשבר לי הזין ממנו".
הוא גבר לא צעיר. אולי חמישים. אולי מעט פחות. כמעט קירח, אפו
נשרי. מרכיב משקפי חצי מסגרת עדינות. יושב ומשחק באצבעות
רגליו, מקפל ופורש אותן לסירוגין, נהנה בעליל מהחופש שזה עתה
העניק להן.
"בואי הנה", הוא מצווה.
עכשיו היא מופיעה לידו. האישה מהתמונה. האישה של יונתן. האישה
שתיעלם. אני רואה את עיניה. סתם זוג עיניים שחורות ורגילות,
ללא שום שטניות. ללא שום פלאש. היא עירומה לחלוטין, להוציא זוג
ביריות שחורות על רגליה. עורה הלבן בורק באור המציף את החדר,
שדיה גדולים ומעט נפולים, והפטמות גדולות וורודות. שערה השחור
מחליק על גבה. היא נעמדת בין רגליו והוא מניח ידיו על מותניה,
וגולש לאחוריה ומלטף את ישבנה.
"למה אתה לא מתפשט?" היא שואלת.
"את ממהרת?"
"אני לא. לי יש מגרנה איומה", היא מצחקקת והוא אחריה. "אבל אתה
לא צריך לחזור עוד מעט לישיבה?"
"שיחכו לי קצת. לא נורא".
היא דוחפת אותו לאחור והוא נשכב, גבו על המיטה, מותיר כפות
רגליו על השטיח. האישה שולחת ברך אחת ומציבה אותה על המיטה,
ואחר ברך שנייה ורוכבת מעליו. זה מעט מחוץ לתחום הראייה שלי אז
אני שולח ידי ובעדינות פותח קצת יותר את הדלת כדי לשפר את
התצפית. הם ממילא שקועים בעצמם.
"מה עם המזגן, שנדליק?" הוא שואל.
"אחר כך", היא עונה.
היא מסירה את משקפיו מעליו ומניחה אותם לצדם על המיטה, גוחנת
מעליו והם מתנשקים ארוכות. אחר היא נותנת לו את שדה והוא יונק
שם את הפטמה בעיניים עצומות ובריכוז גדול כמו תינוק מגודל
וקירח.
היא עוצרת אותו ומחייכת ומגישה לו את השני שלה והוא יונק גם שם
באותה דבקות.
"יונק דבש מתוק שלי", היא אומרת לו מתפנקת.
כשהם חדלים מהיניקה הזו, היא פותחת לו את כפתורי החולצה אחד
אחר השני, וחושפת אותו, ומנשקת אותו נשיקות קטנות על החזה
השעיר שלו, והוא נאנח, והיא יורדת הלאה עם הפה למטה, ונעצרת
מעט כדי להתיר את החגורה, ופותחת גם  את כפתור המכנסיים ואת
הרוכסן, והוא מרים קצת את הישבן שלו לעזור, והיא מפשילה את
מכנסיו אבל לא הרבה, ומיד חוזרת ובתיאטרליות נושכת, ומושכת,
ומפשילה בשיניה את התחתון, והזין שלו מנתר לחופשי כחלחל וקטן
ועבה.
הוא נאנק מעט והיא עוצרת ועוזבת ומזדקפת, ומצחקקת, ומתגרה,
ומעבירה על הזרג הקצר שלו באיטיות את האצבע המורה שלה.
"תמצצי", הוא מבקש.
היא יורדת לו לאט עד שהוא בפה שלה, ואז מתחילה לעלות ולרדת עם
הראש, ושערה השחור נע עמה כמסך ומסתיר לי את האקשן שם. הוא
מהמהם וגונח ונותן הוראות. "עם הלשון" וגם "תמצצי גם את
הביצים" וגם "עכשיו יותר מהר" וגם מחמאות "ככה זה יופי" וגם
"אוי את מוצצת לי כל כך טוב" ולבסוף "אם הם היו יודעים בעבודה
איך את מוצצת היית מקבלת שכר כפול". היא נעצרת, ועוזבת, ומרימה
ראש, וצוחקת. וגם הוא מתרומם על מרפקיו וצוחק. אפילו אני מגחך
לי בכוך שלי בארון.
"אם תמשיך להצחיק אותי אני מפסיקה", היא מתרה בו.
"לא, תמשיכי, אני אשתוק", הוא מתחייב.
היא חוזרת למצוץ, והוא נשכב פרקדן ומניח כפות ידיו הלבנבנות על
קרקפתה ונאנח וגונח ומרים אגנו, ודוחף עם ידיו למטה ועם האגן
למעלה, ולוכד את ראשה בין לבין. ולפתע הוא מצטעק "כן, עכשיו,
אני גומר" ונאנק ומתעוות ומתרומם מעט ומתכווץ וכנראה גומר לה
בפה כי הוא מרפה הכול, עוזב ידיים ונופל רפוי ושדוד לאחור. היא
מתרוממת מעליו ומנגבת בידה את פיה וסנטרה וטיפות של זרע ורוק
מלחלחות ומבריקות את עורה. אחר כך היא נשכבת לידו על המיטה
מניחה ידה על בטנו ומלטפת שם.
"זה היה זריז", היא אומרת לו.
"כן", הוא מודה, "פתאום זה בא".
הם שוכבים ככה קצת והוא מרים ידו ומתבונן בשעון והיא שואלת מה
השעה, והוא עונה עשר דקות לאחת, ואני חושב על הילדים שתיכף
יחזרו ואין אף אחד בבית, והם בלי מפתח, ואז הוא נאנח ואומר-
"אולי כדאי שאני בכל זאת אזוז".
"כבר? תישאר עוד קצת", היא אומרת נפגעת.
"אני לא חושב שכדאי, חמודה", הוא עונה לה בחלקלקות, "לא בא לי
להתעסק איתו היום. אין לי כוח לזה. אני אפצה אותך בפעם אחרת."
והוא נותן לה נשיקה במצח כמו איזה אבא טוב, והיא נשכבת לאחור
שותקת, והוא קם ומסתדר ומתלבש ולוקח ומרכיב את משקפיו והיא
אפילו לא מסתכלת עליו.
"את באה לסגור אחריי?" הוא שואל, ומתבונן בה שרועה שם. כשהוא
גומר להתארגן ונראה רענן ומגוהץ ונקי ועסקי כאילו כלום לא קרה
שם.
"לא", היא אומרת, "באמת מתחילה לי מיגרנה. תצא לבד".
"את רוצה שאני אביא לך כדור?" הוא מציע.
"לא. תלך, שלא תפספס את הישיבה".
"תעשי לי טובה, צילה", הוא אומר בקול חמור, "אל תתחילי".
"אני לא מתחילה כלום. כואב לי הראש", היא אומרת.
"טוב, אז אני הולך. אני אתקשר אחר כך מהמשרד לראות מה שלומך".
"בסדר".
הוא מסתובב ויוצא. היא שוכבת שם שקטה וקפואה וגם אני נותר קפוא
במחבואי. אז היא מתרוממת, ניגשת לשידה, פותחת מגירה ושולפת משם
את הויבראטור הורוד.

היא חוזרת לשכב על גבה, ומפעילה, ושולחת אותו אל בין רגליה.
החדר שקט, רק זמזום דק של הויבראטור נשמע. בהדרגה היא מתחילה
להתנשם, ולהתנשף, ולגנוח, ומעט להניע את גופה. עם ידה השנייה
היא מלטפת פטמה ומושכת בה, וממוללת אותה, והגניחות מתחילות
להיות רמות יותר, וצפופות יותר, וראשה נע מצד לצד, והאגן שלה
נע מעלה ומטה, והיא משחררת סדרת אנחות חזקות, ואחריהן כמה
קטנות, וזהו זה. היא מניחה את הויבראטור לצידה ושוכבת בשקט
ואחרי מספר דקות נשמעות נחירות קטנות.

אני יוצא לי לאט מתוך הארון ועומד מעליה ומתבונן בגופה הערום,
ובתספורת היפה שעשתה לה שם למטה לכבוד הפוץ מהמשרד, ונזכר בספר
שלי אהרל'ה, ובשמונים האלף שלי שעדיין אצלו, ובילדים שלי, שתכף
יעמדו מחוץ לדלת רעבים. היא נושמת נשימות שקטות ורגועות בזמן
שאני לוקח את הכרית הפנויה, כרית גדולה בציפית ירוקה בהירה,
שמשתלבת יפה עם הסדינים הירוקים הכהים, העירום הלבן, והשערות
השחורות של האישה שתיעלם, ואוחז בה צמוד לגופי, ומהרהר לרגע אם
לעשות לה את זה או פשוט להסתלק משם ככה, ולהחזיר לו את הכסף
שנתן, כשלפתע היא פוקחת עיניים וצווחת בבהלה ואני מתנפל עליה
עם הכרית ומדביק לה אותה על הפרצוף, שלא תראה, והיא מתנגדת בכל
כוחה ומכה בידיה ומתפרעת, ואני מצמיד בכוח ולא מרפה, ובהדרגה
התנועות שלה הופכות חלשות יותר, ולבסוף היא שוכבת שם שמוטה
וללא רוח חיים.

אני מסתלק משם בבהילות, משאיר אותה כמו שהיא על המיטה, יוצא את
הווילה, טורק את הדלת אחריי ולא חש כלום, ולא חושב על כלום,
ויוצא לרחוב, ונכנס לאוטו, ומתניע, ונוסע הביתה.

בחוזרי ילדיי עומדים חסרי אונים בחזית הבניין שלנו.
"איפה היית?" שואלת אותי הילדה בטרוניה. "אתה יודע כמה זמן
חיכינו לך? ארבעים דקות. איפה היית?"
"התעכבתי בפקק. אני מצטער", אני אומר.
"אין לך מושג כמה אנחנו מחכים. וגם היה לו פיפי והוא לא הסכים
לעשות בגינה על עץ".
"אז מה עשיתם?"
"בסוף לקחתי אותו בין השיחים", היא אומרת.
"כל הכבוד".
"אבל הוא בכה".
"למה בכית?" אני שואל אותו.
"ככה", הוא עונה לי ומסתכל על הרצפה.
"אתם רעבים?" אני שואל.
"מתים מרעב", היא עונה.

מאוחר בלילה אני שומע בחדשות על הכלה של אהרל'ה. אני מסתובב
ומתהפך במיטה ולוקח לי ים של זמן להירדם. האישה צפה לי בראש.
שתיעלם. שתיעלם.

כשאני עובר למחרת, עם המכונית, בנסיעה איטית ליד המספרה, הדלת
שלה סגורה והפלורוסנטים כבויים. אני ממשיך משם עד לרחוב של
אהרל'ה אבל לא יכול להיכנס עם האוטו כי יש שם מהומה שלמה ליד
הבית. משטרה, ואמבולנסים, וקהל מתגודד, ואני מחנה את הרכב
ומתקרב בפחד ושואל מישהו מה קרה. "טרגדיה אמיתית", הוא מעדכן
ואני שואל "איזו טרגדיה?" והמישהו מסביר לי, שבחור אחד חטף
התקף קריזה וירה בשני ההורים הזקנים שלו, וכשהשכנים שמעו את
היריות והזמינו משטרה הוא ירה גם בעצמו, ושהמשטרה מצאה אותם
שוכבים בתוך בריכת דם, ושזה נורא לאן שהידרדרה המדינה שבן יורה
ככה בהורים שלו. ואחד אחר, בטלן מוזנח למראה ולא מגולח שעומד
לידינו כשהוא מוצץ בהנאה סיגריה מתנדב ומסביר לנו בקול מלא
קורת רוח, שהבחור השתגע לגמרי, כי שמע שאשתו נרצחה וזה היה
אפילו בחדשות. אני נשאר שם אחוז בחילה קלה עד שמוציאים אותם
עטופים בניילונים על אלונקות ומכניסים לתוך האמבולנסים.

בשובי הביתה אני ניגש למרפסת השירות להציץ בכסף ומגלה לחרדתי
ששקית הרונלד מקדונלד נעלמה מהדלי. בבירור טלפוני עם האישה היא
מאשרת שאכן עשתה קצת סדר במרפסת לפני שיצאה מהבית בבוקר והעיפה
לזבל כל מיני שמטס ובקבוקים ריקים ושקיות עם עיתונים. אני טס
כמו טיל רועד למטה לחדר האשפה, אבל הפחים הירוקים כבר מרוקנים
שם.

על ארבע אני מטפס במדרגות חזרה, ניגש היישר אל חדר השינה שלנו,
נסרח על המיטה בבגדיי ונעליי ועוצם עיניי. שייעלם הכול. הטלפון
מצלצל בעיקשות המתגרה בעיקשותי שלי. לבסוף אני נכנע ומרים והיא
שואלת אותי אם שמעתי איזה אסון נורא קרה.

"מה?" אני שואל מרוקן.
"זוועה", מתרגשת אשתי, "אני חושבת שהספר שלך מת".

היא מעדכנת אותי שחברה שלה רותי התקשרה אליה וסיפרה לה, לאשתי,
שדודה שלה, של רותי, שגרה לא רחוק מאיתנו צלצלה מזועזעת לרותי,
מכיוון שהיה להם ברחוב רצח כפול והתאבדות, ושאלו שנרצחו זה ספר
אחד זקן שקוראים לו אהרל'ה ואשתו החולה, וזה הבן שלו שהתחרפן
עשה את זה, בגלל ששמע שאשתו נרצחה, ושהבן התאבד גם, ושהיא,
אשתי, עשתה את כל החיבורים והבירורים וזה חייב להיות אותו
אהרל'ה. הספר שלי. זה שמספר אותי כל כך גרוע.
היות ואני מקשיב כל אותו הזמן בדממה מוחלטת היא שואלת לפתע
בהיסוס "שמאי, אתה שם?"
"כן", אני מאשר באפאתיות.
"חשבתי שהתנתק לנו. מה אתה שקט כל כך?"
"נשמע לי מוזר כל הסיפור הזה. את בטוחה שזה הוא?"
"מאה אחוז," היא עונה החלטית, "נראה לי שתיאלץ למצוא לך ספר
חדש".