[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שיר אופק
/
בצל הכינרת

"זה המקום שלכם, כאן אתם יכולים לעשות הכל. זה המקום לבטא את
האני האמיתי שלכם כל דרך אפשרית. תתחברו לעצמכם, לעצים,
לכינרת. שלחו לחופשי את רוח היצירה המפעמת בכולנו"


הם כולם פתאום משתחררים - בדיוק כמו שהוא אמר. כולם מקשיבים לו
והופכים חופשיים יותר, שלווים יותר. פתאום כולנו מתנהגים
ונראים כמו האמן הממוצע: לבוש קצת מוזר, שיער קצת פרוע, עיניים
יוקדות באש היצירה. שרים, רוקדים, מציירים את הכינרת הנשקפת
מולנו, מציירים אחד את השני, מציירים אחד על השני.
אנחנו חופשיים עכשיו, הפכנו את המקום הזה לחלל שלנו, מקום פתוח
לאומנות ויצירה.

אני איתם, לפחות בהתחלה. גם אני מאמצת לעצמי  בגדים קצת שונים,
הרגלים קצת שונים. אני מתחברת לטבע, לשלווה ולעצמי. החופש הזה
מכל כבלי הזמן ומסגרות החיים עושה אותי מאושרת.
אני מחייכת אל הכינרת.

ואז הם מציירים על עצמם. מכסים את עצמם במסכות של שלווה וחופש.
דמות האמן שהם בחרו להתחפש אליה כבר לא כל כך אומנותית כמו
שהיא סתם מוזרה, מורדת במסגרת, שוברת כללים ומוסכמות,
אנרכיסטית.

אני לא מציירת על עצמי, לא מתחפשת. או לפחות - אני ממש משתדלת
להימנע.
אני לא רוצה לשים על עצמי את אותה המסכה.
סערת הרוח שלהם מעלה עשן ואני מעבירה את עצמי לצד. בוחרת
להתחבר רק אליי ואל הגיטרה, אותה הגיטרה שמשמיעה צלילים
אמיתיים, אותה הגיטרה שאין עליה ציורים.

הכינרת מחייכת אליי מבין צל העצים. כשאני יושבת ומביטה בכינרת
כבר לא אכפת לי שכולם צבועים בכל מיני צבעים משונים. הכינרת,
העצים והשמיים נותרו בצבעם האמיתי.
אני מחייכת בחזרה אל הכינרת ומנגנת שיר חדש.
אני אקרא לו "בצל הכינרת".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"לפני כמה שנים
בכיתתי היה איש
שקראו לו עדי
חן, וילדה בשם
חן אלחנטי.
תחשבו מה היה
קורה אם הם היו
מתחתנים?
מישהו היה בא
אליה ואומר לה:
"חן חן לך חן
חן"
וזה עוד סיפור
אמיתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/01 23:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר אופק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה