הטעות האופטית
שהופכת לנו את התמונתעולם,
בשביל שנלך כמו שצריך, עם הרגליים
על האדמה;
הביטחון בלב שידפוק קבוע,
ויעלה לנו
את הדם לראש (אפילו שההיגיון אומר לי
את ההפך), עולים לי,
כמו שאימא שלי הייתה תמיד אומרת,
ביוקר.
היום זה שוב התחיל.
התמונתעולם מטושטשת לי. אנשים
נהיים נקודות זזות על מפה,
כמו מכוניות שרואים ממטוס
בגובה של איזה שלושת אלפים רגל.
ואולי זה בכלל הפוך
ואני הנקודה?
אתמול רציתי להגיד שלום
ולא יצא לי.
ככה זה, אני חושבת, כשמתים מפחד,
ולא פחות מזה, כשפוחדים למות.