אני זוכרת שפעם תליתי אותו. והסתכלתי כשהוא נאבק להשתחרר
מלולאת המוות שנתלתה באדיקות סביב גרונו. אחרי כמה זמן הוא
נחנק ומת, וקצת הפליא אותי שלא נשברה לו המפרקת והרגה אותו
בזמן קצר יותר. אבל בשבילי זה היה יותר טוב.
גיחכתי. שנאתי אותו.
בדרך כלל הרגתי אותו באיטיות, אבל לאחרונה לא הייתי בררנית.
הפעם ערפתי את ראשו. פעם אמרו לי שכאשר עורפים לאדם את ראשו,
הגוף חי עוד שמונה שניות. חשבתי שאהנה מהמחזה. כנראה אצחק, או
אקיא, בכל זאת, אני לא רגילה לראות אדם מפורק ומדמם על הרצפה.
אבל בעצם, אולי אבכה. אחרי הכל, אני ילדה רגישה.