עד גיל 17 וקצת האמנתי באגדות. האמנתי באביר על סוס לבן שיבוא
ויושיע אותי. גם הייתי בטוחה שההורים שלי זה הדבר הכי עלוב
שיש. הייתי בטוחה שהם הכי חארות בעולם ולמדתי מהם רק דבר אחד -
מה לא לעשות עם הילדים שלי.

עד גיל 17 וקצת, כשהייתי רואה סרטים כל היום במקום ללמוד חשבתי
שהכל בחיים מתחיל ונגמר ברומנטיקה. הייתי בטוחה שבלי רומנטיקה
העולם יתמוטט, ושתמיד יש רומנטיקה, אני פשוט עוד לא חוויתי
אותה. האמנתי בלב שלם שהרומנטיקה מחכה לי איפשהו מחוץ לכותלי
התיכון.

עד גיל 17 וקצת תמיד אמרו לי שהפעם הראשונה צריכה להיות
מיוחדת, רומנטית, עם מישהו שאני באמת אוהב. בכל הסרטים הפעם
הראשונה תמיד על מיטה עם עלי כותרת אדומים, שמפניה בכלי קירור,
מוזיקת ג'אז רכה וגבר מפנק.

עד גיל 17 וקצת הייתי שומעת מהחברות שלי על החברים שלהם. בכל
פעם הייתי מגלה שחברה אחרת שלי כבר "עשתה את זה". ולכולן היה
את המבט המנצנץ בעיניים, את הקול החלומי, את הסיפורים שלא
נגמרים על כמה הוא היה עדין, איפה הוא נגע, ושהוא נתן לה לגמור
ראשונה כי ככה ג'נטלמנים עושים.

אחרי כל הדברים האלה, אחרי כל הסיפורים, תיאורים, סרטים, ספרים
רומנטיים אני חיכיתי בכליון עיניים לפעם הראשונה שלי. ולא בגלל
שהייתי חרמנית אלא בגלל הרומנטיקה. אבל באותו זמן היה לי חבר
שלא רצה שנשכב כדי שלא נצא שלושה בטעות. וכיבדתי את זה. ואמרתי
לעצמי שזה בטח טוב "לשמור את זה" ולעשות את זה בגיל יותר מאוחר
עם מישהו שיש לו ניסיון.

אחרי גיל 17 וקצת הגיעה הפעם הראשונה שלי. במקום מיטה עם עלי
כותרת קיבלתי שדה נטוש. במקום שמפניה בכלי קירור קיבלתי אמ-16
מאיים. במקום מוזיקת ג'ז רכה התפללתי לסירנה וקיבלתי מכוניות
עוברות ואף אחת שלא עוצרת לבדוק מה קורה. במקום גבר מפנק
קיבלתי בחור גדול, מאיים, שקורע ממני את הבגדים בלי כל התחשבות
ועושה בגוף שלי מה שבא לו בלי שתהיה לי יכולת לזוז מתחתיו.
ובמקום מיוחד רומנטי ועם מישהו שאני אוהבת קיבלתי סיוטים
שרודפים אותי עד היום, סלידה מעצמי ומהגוף שלי, ופחד מגברים.

היום אני אחרי זה, הרבה אחרי זה. אבל הסיוטים נשארו, הדמעות
בלילה כשאף אחד לא רואה זולגות חופשי, חוסר הרגישות של אנשים
לגבי הנושא עדיין קיים לצערי (ואני לא מדברת על אנשים שלא
יודעים, אלא על אנשים שיודעים שזה קרה) ולי לא תהיה הזדמנות
לפעם ראשונה רומנטית, מיוחדת, עם מישהו שאני באמת אוהב.